העולם בו אין אנו חיים – חלק א "על גדות הנהר"

*
"ומי אתה, אדון זקן?!"
"בוא איתי לאגם, שם אני אסביר לך הכל! שוטה שכמותך."
והם ישבו על שפת האגם. והבלתי אפשרי, איננו קיים לעולם. הם הרחיבו את גבולות החיים ופטרו את מסלול התודעה מהמוות. הנצח היה הגבול, הנצח עתיד היה להיחוות במודע במהלך התקדמות האבחנה במסלולי התודעה הגבוליים ולכן דבר לא היה מונע את אבחנת קיומו, כל עוד הם הפסיקו את החיים והבחינו. וכשהם חיו, הם חיו את המציאות האחת והיחידה. וכשהם חיו, הם רצו עוד ועוד. ההתקדמות הייתה בלתי-נמנעת. הם הביטו על הנצח מקרוב ולא יכלו לגעת בו, אלא רק להוות חלק ממנו. הנצח היוה את מהות קיומם – הם חיו את הנצח.
אין כאן השערות, עובדות ומסקנות על המציאות. יש כאן חיים.
*
חיכינו על גדות הנהר שוקק החיים. והחיים קיימים תמיד. צפרדעים קירקרו פה ושם ואווזים שטו בנהר והיה יכול להיות נורא נחמד, לולא היינו סופגים לכלוך. ליכלוך שדבק לגופנו כעלוקה שוקקת דם, מוצצת דם, התרה אחר יסודת הדם.
עלוקה שעושה את דרכה, באיטיות עקבית אל עבר מהות קיומה שלה, והיא אשר רואה את מהות קיומה בכל אשר תפנה. והאושר שלה, מתעצם באיטיות עקבית, אל עבר הגבולות הנחשפים, גם כן אט-אט.
אווירה רגועה כל כך. והשמש זרחה והציפורים צייצו. והכל היה יפה ובסדר גמור. והזריחה שמרגיעה את קטיעת רצף החיים. מידי פעם בנאומיו של הדודראן, הובחנה עוקצנות מרומזת. הובחנה.
הדודראן שלי. הטוב והנחמד. נדמה היה כי לולא היה קוטע את הנאומים לעולם לא היו נגמרים. אבל הם נגמרו.
מוכן היית להישאר שם עד סוף ימי אילו רק משוכנע הייתי שאין זה טוב מידי עבור שיוויון הגושים ואיזון החיים. וכשהכל יהיה מובן, אז רק הכל יהיה בסדר. הכל.
המשכנו לחכות על גדות הנהר שוקק החיים.
המשכנו לחכות עד שהגיע הבוקר. השמש האדומה עלתה מבעד להרים אפרוריים, טפחה לדודראן על השכם, ותוך כדי שאיפתה לפיסגה יגעשו המים – בד בבד עם איבוד האיזון במקום השליו – ויקחו אותנו למקום שבו אנחנו רוצים להיות. חיכינו על גדות הנהר עד אור הבוקר, אז ינשבו הרוחותויסיטו את זרמי המים שיקחו אותנו למערה.
המערה הייתה מלאה אבנים. זו הייתה "מערת אבנים".