כובד האשמה

בעודו מחפש את כבודו
מזימתו כשלה
והחל גישוש אחר הכחשה
אך היא לא צלחה
רוחו נפלה ופניו כבדו
בכלימה צעק לתוכו "הם ראו הם ראו"
מיד הפך למאובן כאשר נהיה לו מובן
אין מנוס, ידעו כעת הכול!
ועד סוף ימיו, יצטרך לשאת את העול
לא העז להרים מבטו להמון בסביבה
הדומיה של הבנתם ותדהמתם הפתאומית עוד לא עברה
אך לפני רגע עמד מולם ללא השפלה בראש מורם
ולא ידע כי היו אלה רגעיו האחרונים
ללא מלים החליט
דמו בראשו וראשו נפל במפח נפש
"תזרקו את הזבל לפח"

וזבל אכן הוא היה, מעשה מזויע עשה, האצבע הצביעה עליו.
אחרי זמן כה רב חשב, הזיכרון כבר עזב.
אחרי זמן כה רב, הזיכרון מרגיש כמו עכשיו.
לא יעזוב ולא ירפה, יחבור בחבלים בלתי נראים בכל מעשה.
הוא כבר שכח, ומצידו הוא לא היה זה שנוכח.
אבל לא נשכח, כך ייוכח.
כעת משתומם, חשב בתמימות, ילך למשפט, יאמר כי טעות ויחזור בזריזות.

אבל האשמה נכנסה בדלתות העבות של בית המשפט, נכנסה ועצרה מול פניו
ובאצבע ארוכה הצביעה עליו. מבעד לשרוול המתנפנף מולו נחשפה יד דקה. הבחין לאורך הזרוע שריטות חדשות אך קצת בהמשך צלקות שהעלו נשכחות ולא נרפאות. הרגיש כמו ברק שפגע בגופו. ולאחר מכן הזמן כמו עצר. ברכיו כשלו מההבנה כי לא נשכחה השנאה שראה אז כשקרה, למרות שלא העז להביט לעיני האשמה הרגיש איך דרך האצבע המאשימה מחלחלת כל השנאה של כל השנים.
וידע, ממקומו המונח, מר כבודו יאמר שאשם הוא ללא עוררין.
אין הכחשה.
זהו הדין.

"אהבתי אותך"
זה כל מה שאמר
לפני שנזרק הוא לפח.