אהבה בגזוזטרה

כבר לא אומרים יותר גזוזטרה, אמרתי לו באותו לילה משובץ כוכבים, כשישבנו חבוקים על כסאות הקש הקלועים בחזית הבית הקטן שלנו, מתחת לגפן שאהבנו, ברחוב זיגמונד פרויד. פעם, בעיר הנמל הציורית ההיא, באיטליה הרחוקה, ערב השנה החדשה.
בקבוק המרלו הספיישל אדישן החל להתרוקן, לגימות לגימות ולעומתו, הירח מעל מילא את השמיים האפלים בזוהר קונטרסטי מהפנט, כזה שרואים רק בסרטי פילם נואר ישנים. ואני בכלל אהבתי יין זול ופשוט.
ידענו כי דרכו של סיפור היא ללקט פיסות שנפרמו ולרקום אותן בעדינות לשמיכת הטלאים של חיינו, להשיב תנועה מחודשת אל פלטת צבעי הנפש. קפסולת זמן הנשימות שלנו יחד ולחוד, כמו קיבלה חיות עצמאית משל עצמה, בלתי ניתנת לשליטה. כמה זרות ושייכות אדם יכול להרגיש במקום אחד. הגנבתי אליו מבט שמערטל עולמות חבויים אך לא אומר דבר ושנינו ידענו עמוק במצולות הנפש כי מרחפת מעלינו עננה. להישאר או לעזוב הכל?
הלוואי והאור כבר יפציע מבעד לחופת הרקיע הכחולה ויבהיר לנו את מה שהלב עדיין מתקשה לדעת, הרהרתי בלחישה כשהשקנו כוס יין אחרונה ויצאנו למסלול מחודש ונסתר סביב השמש.