מכתב ויתור

אני לא רוצה לחזור. לא רוצה לצלול חזרה אל הבור. תמיד מספר לעצמי שאני אוהב את המקום, משקר ומחייך ומנסה להרים את עצמי מהרצפה, לגרד את עצמי בכח עם תקווה קלושה.
לבכות, לזלזל בעצמי, להתלונן על הכל, לבכות. הכל נגמר בבכי, עם צריבה במקום ההוא. מה שקיוות הוא לא מה שהיה.
אינספור פעמים קיללתי את המקום, קיללתי את בחירותיי, את הדרך אליה סלולים חיי. אבל המשכתי להרים ראש. עם תקווה.
עכשיו, אחרי משהו שמרגיש כמו כישלון נוסף, אני כותב את זה. הדבר הזה. מזכיר מכתב ויתור, על עתיד טוב.
אבל אולי זו קבלה של השפיות חזרה. אולי זו קריאה אל הנפש הבריאה לשוב למקומה הטבעי בלב. להתאחות מהכאב.
אני יודע, שאם מקורביי יקראו את זה, הם ינסו להרים את ראשי, להפיח בי עוד תקווה זולה, שאני כה קשות נואש להאחז בה כל פעם.
נמאס לי מתקווה, נמאס לי ממנה. לצוף ככה עם האף מעל המים, בקושי לנשום ולהמשיך לנסות.
אין בזה טעם. בלהרוס אותי ככה. "עתיד טוב", "סידור לחיים". אמונה תפלה. עבודה טובה ויפה ונפש הרוסה.
אני אמשיך ללכת, פוחד לבצע שינוי מהפכני.
תמיד הייתי פחדן, עושה מה שאומרים, שותק מאחורי הקלעים.
אני אמשיך ללכת,
כי ככה מסלול חיי נקבע לי.
המחשבה המקבעת הזאת היא שתנחה אותי, לפחות בזמן הקרוב. בתקווה תשתנה בעתיד כלשהו.
עד אז, ללכת.