רעש-לבן

גשם שוטף את רחובותיה הקטנים של פוג׳ייה. תחנת כוח מפוררת באיטיות את החיטה היבשה. שקים-שקים של קמח נשלחים למאפיות ברחבי הכפר, שרק ממתינות להכין לחמניות מתוקות לבוקר. תחנת הכוח לעומתן, התעוררה כבר ממזמן.

המאפיה של מריה בפינת הכפר, ידועה בלחמניות הזהובות שלה. הסוד שלה הוא, לאפות אותן עם סוכר שהתכרבל כל הלילה עם מספר מקלות וניל. צנצנות-צנצנות סוכר הוניל מריחות את שקי-שקי הקמח המתקרבים. ההתרגשות באוויר.

בקומה השניה של המאפיה, דלוקה טלוויזיה ישנה, שתי אנטנות מעטרות אותה, האחת קצרה מהשנייה. השידור החי מת מזמן, הותיר אחריו רק רעש לבן; כזה שנשמע כמו דבורים במשבר, כזה שבתיאוריה היה אמור להפריע לזיווג להתחבר. אך שקי הקמח, שלא מכירים את הצליל מביתם המרוחק בתחנת הכוח, מרגישים כמו בחו״ל. שקי הקמח הקודמים טענו ש-״אין-כמו-חו״ל״, אך מעולם לא חזרו כדי לספר.

וגם הם, סיפרו לחבריהם הצעירים את אותו הדבר בדיוק, לפני שיצאו למסע. ועכשיו, עם המבול שבחוץ והסוכר השזוף באופק, הם מבינים בדיוק מדוע.

המבול מתגבר. כמו קור, הוא חודר את הארובה הישנה ומתמזג לכדי סימפוניה עם הרעש הלבן. בולי העץ מתחילים לרעוד- עד כדי כך שהם מחליטים להיכנס לטאבון הפינתי ולהשתזף בעצמם. שקי הקמח מתחממים, צנצנות השמרים נפתחות וסוכר הוניל נמס אל תוך קערת מתכת קרירה. אדים עולים ומתמזגים עם ענני הגשם הרבים שכעת מתנגשים זה בזה, מסמנים טריטוריה.

גם אנטוניו, השליח שמוסר את שקי הקמח למריה בקפידה, מנסה לסמן את שלו, כבר שנה שלמה. מריה רגילה לרעשים ולפירורי הקמח והסוכר הלבנים האופפים את המאפיה שלה. ואנטוניו? הוא מהופנט מריח הוניל כמעט כמו שהוא מהופנט ממנה. אבל לה, לעומתו, לא סיפרו מה זו אהבה. הטלוויזיה מעולם לא קלטה אף שידור חוץ מאת התחזית המיותרת בחודשי הקיץ.

מזה חודש שהוא מגיע עם כלנית מוסתרת בכיס מעיל הג׳ינס שלו, מחכה להימסר. האם הבוקר זה סוף סוף יקרה? בהתלהבות, הוא מושיט את ידו לעבר הכיס, אך בטעות, מפיל את אחד משקי הקמח אל תוך שלולית בפתח המאפיה. השניים מביטים בחצי שק הקמח שצף כעת בשלולית, מחפש אחר סוכר הוניל שהובטח לו. ״זה חו״ל זה?!״. אנטוניו החושש מתכופף בניסיון להציל את הפירורים שבמקביל מתגבשים לכדי בצק. מריה מתכופפת יחד איתו. ובזמן שבולי העץ שזופים מספיק ומוכנים ליום העבודה, השניים ממשיכים לאסוף בזהירות את כדורי הבצק, ביודעין שלחמניות מתוקות לא יצאו מהם. אך לראשונה מזה נצח, מריה מרגישה שמעבר לבצק, מתגבש במוחה גם רעיון למאפה אחר, חדש, עם וניל, וקמח, ועם הרבה-הרבה אנטוניו.