ממלכה שאין לה סוף- פרק 2

כאשר נכנס אדוארד לחדרו באותו ערב, לאחר זמן ארוחת הערב המלכותית, כמובן, פגש את רוס ממתין לו, יושב על מיטתו.
״ערב טוב״ אמר אדוארד והסיר את גלימתו הארוכה מעליו.
״לא הגעת לארוחת הערב.״ ציין רוס.
״לא באמת חשבת שאבוא.״ אמר אדוארד ומזג מעט מים מהקנקן על הקמוד אל כוס הזכוכית הגבוהה שלצדו.
״אני לא אבל המלך כן.״ אמר רוס בקול שקט. אדוארד שתה קצת והניח את הכוס בחזרה על השולחן
״למה הגעת רוס?״ שאל בעצבנות.
״יש לך ראיון מחר, אצל המלך.״
אדוארד נעץ בו מבט מופתע. ״אני?״ שאל, חושש שלא שמע את דברי האציל .״אני לבד?״
״אתה בכבודך ובעצמך.״ נאנח רוס וקם על רגליו. ״עכשיו לאור העובדה שהמלך הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאי הגעתך לחדר הכתר מחר יתלה בי, אני מתכוון לוודא שתגיע.\"
״אני לא עומד להגיע,״ אמר אדוארד בשקט, ״כמו שלא הגעתי לאף אירוע או פגישה בשנה האחרונה, ואתה יודע את זה.״
״אתה אולי תופתע, אדוארד, אבל אני מכיר אותך. אולי יותר טוב מכל אדם על פני הגלובוס הזה.״ אמר רוס חרישית ואודארד נדרך. משהו בקול הזה לא בישר לא טובות.
״אם אשכנע אותך בטובות, אתה תרגיש חשוב ולא תבוא רק כדי להרגיש כך. אם אאיים עליך זה רק ימריץ אותך לברוח. אם סתם אעדכן אותך, לא תבוא כרגיל. אם אנעל אותך בחדר, אתה תמצא דרך לצאת.״
אדוארד הסתובב אל כוס המים, חש בזיעה קרה מתקבצת על ערפו.
״אם כך, איך אתה בדיוק עומד להביא אותי לפגישה הזו?״ שאל ושתה. רוס קם על רגליו ופתח את הדלת. שתי חיילים מזויינים נכנסו פנימה, נבוכים למדי.
״את היממה הבאה, אדוארד , אתה תבלה בכלא הארמון.״
״אסור לך לעשות את זה.״ אמר אדוארד קולו מצטרד.
״אתה יכול לבוא בשקט, ואתה יכול להתנגד. אל תדאג, הם ינצחו אותך. אני כאן, ותגבורת נוספת ממתינה במסדרון.״
אדוארד שתק, כועס כפי שלא כעס מעולם.
״אתה יכול לקחת איתך כמה חפצים אם תרצה.״ אמר רוס, פניו אינן מתרככות.״ יש לך חמש דקות.״
אדוארד תהה האם רוס נהנה מכל זה. גם הוא הכיר את רוס היטב, וידע כי הוא משתוקק להזדמנות להעמיד אותו במקומו.
״אתה תכננת את זה. ״ סינן פניו אדומות מכעס. ״גרמת לו להגיד שאתה יכול לעשות בי מה שתרצה כדי שאהיה שם.״
״ארבע וחצי דקות.״ ציין רוס וישלב את ידיו. ״אני מציע לך להזדרז.״
אדוארד לא התכוון לתת לרוס את ההנאה לצפות בו אוסף חפצים לתאו. הוא מילא שוב את כוס הזכוכית ולגם אותה. כשהניח אותה בחזרה על השולחן, נתקלו עיניו במבטי האפור של רוס.
״בדקו אותו.״ הורה רוס. אחד החיילים קרב אליו ותפס בידיו, מתכוון להצמידם לקיר. אדוארד דחף אותו לאחור.
״לדעתי אני עדיין ראוי לאמון הפעוט הזה.״ אמר והוציא את הסכין מכיסו מניחה על השולחן.
רוס לא אמר דבר ופנה לעבר הדלת. הם יצאו, השניים הולכים משני צידיו. השעה היתה מאוחרת, ומסדרונות הארמון היו ריקים. הם ירדו לקומת הכניסה, ומשם המשיכו לרדת. הם ירדו וירדו, והקור הלך וגבר. הם הגיעו למתחם בית הכלא, וחלפו על פני עשרות תאים מסורגים מבעדיהן היה ניתן לראות גושים ישנים על מיטות הברזל. לבסוף הם נעצרו מול אחד התאים, נפרד מעט מכל השאר והיחד עם דלת פלדה ללא סורגים. רוס הוציא מפתח מכיסו ופתח את הדלת. אדוארד פסע פנימה, נושך את שפתיו.
״אל תקח את זה כל כך קשה, אדוארד.״ אמר רוס. ״זה עונש. זה לא אמור להיות נעים.״
״אז אתה מודה שתכננת את כל העניין.״ אמר אדוארד.
״ואם כן?״ משך רוס בכתפיו.
״אתה עשית טעות אחת.״ לחש אדוארד לחישה שנשמעה היטב בתא הקטן.
רוס לא אמר דבר, רק סגר את הדלת מותיר את אדוארד בחושך. אדוארד שמע אותה ננעלת ואת רוס מורה לאחד החיילים לא לזוז ממנה. אדוארד התיישב על מיטת המתכת עייף. לא היתה לו דרך לברוח משם, והוא ידע כי רוס ניצח בסיבוב הזה.