למה אתה לא אומר סליחה?!

למה אתה לא אומר סליחה?! למה?! אתה לא מבין מה גרמת לי?! אולי אתה לא צריך להתקשר יותר, אני יודעת שאני לא בסדר. סליחה. שאתה. מה אני עשיתי?! סך הכול אהבתי?! סך הכול ביקשתי שתסתום. אבל לא. אתה חייב ללכת ולספר לכול מוסקבה ואחותה! אני נופלת על המיטה שלי ובוכה. בגלל מי?! בגללך דביל. בגללך. אתה לא נותן לאף אחת לאהוב. אתה זורק את כולם באותה האשפה. ואני היחידה שלוקחת את זה ברצינות. אני היחידה שמבינה את המזימות בראש המטונף שלך. אתה לא תיהיה כלון. רק תוציא את הזבל אם הבנות שאתה משחק בהן. אתה יודע, אתה יודע שאתה לא בסדר! אתה יודע שאתה רק פוגע ופוגע, בלב של כולן. ושלי. אפילו שאתה כול כך צלף גרוע! אתה לא מבין שכול זה זה זבל! אתה שונא אותנו?! אתה לא מבין שעכשיו שאני מסתכלת עליך אני מרגישה, לא פרפרים בבטן, אלא, משהו אחר. חלול בפנים. וואקום ששואב אותי פנימה אל תוכי אל העצב שלא יגמר. תמיד תהיה עוד נגלה. והכול בזכותכה! שלא תבין אותי לא נכון. אם כבר הייתה אוהב מישהי אז אחלה. בסדר. הייתי חיה עם זה שהיא קיבלה זבל קטן ומהלך כמוך. אל תתקשר יותר. תגיד סליחה. נכון שעברו כבר שנתיים מאז. אבל. אכן. זה עדיין כואב. ועד עכשיו לא ראיתי סליחה נורמאלית. כשאני רואה אותך דמעות מצטברות בעיינים שלי, ואתה קורא לי משוגעת, ואני כועסת ומרביצה ומקללת, משתמשת בעצמי כנגדך. אתה כזה, כזה! אתה לא יכול לשקר. אני מצטערת שאני מוציאה לייך כעסים. אבל נגלות של אהבה נכזבת לא עוזרים לביטחון.