געגועים

רגשות של געגועים הציפו אותי כלפיו,אבל לא היו אלא רגשות של אהבה,
של געגועים של האהבה.
הוא עמד בספרייה של בית הספר,ושאל אותי לשלומי,אחרי המון זמן שלא דיברנו,כמה אירוני,הרי אנחנו באותה שכבה,ובכיתה ט היינו נוהגים לדבר הרבה,ואפילו היה בנינו קשר טוב.
ופתאום בתוך חפוזי ומתוך לחץ לא לאחר לשיעור אך להספיק להדפיס את הדפים המייגעים של הסיכום באזרחות.
נעצרתי לדקה ושאלתי אותו אם יש לו כסף,שאלה רוכשנית קצת,אבל לא היו לזה מניעים כלכליים בכספי אלא צורך של רגע לשלם חוב באגורות למדפסת.
הוא ענה שלא,ובעצמו הוא מחפש,באותו רגע היה לי דקה של להסתכל אליו על פניו גופו ושערו,הפגישה הקצרה נגמרה וכל אחד הלך לכיוונו , אני רצתי לשיעור
ולאחר מכן זה היכה בי,הרגשתי שאני מתגעגע לחברות של פעם.
אך בושה ומגושמות ולחץ של הרגע תקפו אותי ומנעו ממני לשוחח עמו דקה ולדבר על הדינסנסט שקרה.
אלא מנקודת התחלה הוא זה שפנה עליי כאשר עברתי על פניו ברגשות של מעוקה ולחץ אינסופי של החיים היום יומיים. בספריית בית הספר.
וכנראה אצטרך להתגעגע עד שאולי ניפגש שוב במסדרון בבית הספר ונדבר.אולי זה המחיר שעליי לשלם.
אך שאלות של מה קרה בדרך תקפו אותי?אך משהו מנע את החברות…ויושב אני וחושב.. עד כמה אני מתגעגע לאותם רגעים של החברות ואותו עומד בספרייה אינני מצליח לשכוח.
ולא אני לא מואהב בו מעל הראש.
נכון שזה נשמע ככה אבל עד כמה אירוני זה שהרגשות של הגעגוע לאותם אדם בתור חבר כה עצומים עד שמדמים רגש אשלתי של אהבה ועד כמה חזקים יכולים הם להיות עד כדי רצון של לגעת.
ואולי הגעגוע הזה תחמן לא קטן,כה גדול אשר מתבטא באהבה כה עצומה,איך אם הוא התפוגג לא יהיה בזה שום רגש רומנטי. כך הרגש החברי ואוהב שאותו חסר מננו ומנני יחזור וישתלט.ואיהיה מאושר.להוכיר בחבר נוסף שראיתי בו כחבר לחיים,איך נחמק מן אצבעותיי כמו ציפס משומן.