עירית

"את ממש בעולם משלך" לאה אמרה לי, "אני מניחה ששתינו" עניתי לה.
בזמן האחרון התחברנו מאוד, כנראה בגלל שאנחנו כל הזמן אחת ליד השניה .
בהתחלה והאמת עד עכשיו לא בהכרח אהבתי את הרעיון אבל הכל עניין של הרגל, והתרגלתי.
"מה?! אני בטוחה שהם יבואו" אמרתי לה "אני תקועה באותו המקום אז לא קשה למצוא אותי".
אף פעם לא הבנתי למה. אף פעם לא הבנתי איך. איך יצא שאני תקועה באותו מעגל החיים , זה שמוביל אותנו כל פעם לאותו מבוי סתום שבסופו אני עדיין פה, באותו המקום.
האם עוד מישהו חושב כמוני? הרי מאז שנכנסתי לפה אני די מנותקת ממה שקורה בחוץ.
פעם אחת שאלתי את לאה על זה והיא ענתה לי " אני חושבת שאנחנו כבר לא נחשבות בני אדם עם גוף אלא רק נפש עם זכרונות".
כנראה שככה מרגיש להיות אבודה. מתה.
"הו הנה הם".