לנגן על גיטרה

יושב עם חברים ומנגנים על גיטרה
לרגע הולך להשתין
ופתאון שומע כמה אנחנו מזייפים
חה חה חה חה
אבל מזייפים בקטע שפשוט אי אפשר לשמוע את זה
ואז זה נפל עליי
זה אנחנו
זה החיים שלנו
האנשים הרגילים
רוצים להיות יוצאיי דופן או מוכשרים או משהו מיוחד
אבל בתכלס
אנחנו אחד מכמה מילאיארדים
אז אנחנו יושבים עם אנשים שאנחנו אוהבים או לא אוהבים ומנסים להרגיש
להרגיש מוזיקה, להרגיש טובים, להרגיש את הרגע, להרגיש משהו, לא באמת משנה מה.
מחכים אנשים טובים מאיתנו שנתנו לנו השראה שננסה להיות כמוהם ושלרג נרגיש שאנחנו שם.
אפס אותנטיות, העיקר להרגיש את העוצמה הזאת של משהו.
כמה זה עצוב, כמה לא סביר שהאמת נהייה מיוחדים או טובים או מוכשרים.

ובכל זאת שאתה שר ומזייך כמו איזה טמבל אתה ממש מרגיש שם, אתה מרגיש את ההתעלות הזאת, ההתעלות הלא מזוייפת, פשוט התעלות שנלקחה ממישהו אחר וחיקינו אותו, סתם כי הוא פשוט יותר טוב או מוכשר מאיתנו באומנות שלו או אולי האומנות שלנו

מעניין מה האומנות שלי
או שלנו
כזאת שאני לא אחקה, אם קיים דבר כזה דבר בכלל.