תווים שבורים

בגוף מכווץ הוא עמד מעל הקבר הטרי, בסך הכל בן שמונה, סביבו אנשים בכיפות לבושים בשחור ובמרכז שוכב אביו, רק שעכשיו אי אפשר כבר לראות אותו הוא עטוף בטלית נקייה.
בלב הוא שר לעצמו שירים עצובים, אבא תמיד היה יושב ופורט על הגיטרה הישנה שלו
והוא היה שר בקול, ממלא את חדרי הבית בצלילים ומנגינות ישנות.
"אתה עוד תהיה גדול בן שלי" תמיד היה אומר לו, ומלטף בעדינות את ראשו.
תפילות האנשים מסביב נעלמו בראשו, הוא יכול היה רק לשמוע עכשיו את אותו שיר שאביו תמיד אהב לנגן, שתמיד ביקש שישיר שוב ושוב.
כל שנה מחדש בלילה שלפני האזכרה הוא היה מופיע אצלו בחלום, יושב על שרפרף קטן ברגליים משולבות עם הגיטרה הישנה, אך בכל פעם שהיה מבקש שישיר הוא התעורר, אף פעם לא מספיק להוציא את המילים.
על אותה גיטרה ישנה הוא למד לנגן, מתאמן שוב ושוב על התווים בחדר, בבית הספר היה שר ומנגן בכל הטקסים, תמיד מנסה להשתפר כדי שיצליח לנגן כמו אבא.
בגדוד הם קראו לו הזמר של הפלוגה, הרבה לילות ארוכים הוא העביר להם עם הגיטרה הישנה והקול המחוספס, אפילו פעם אחת יכול היה להישבע שראה את הסמל מזיל דמעה.
אחר כך גם ניגן ושר בעיירות נידחות בהודו, נוסע מעיירה לעיירה על אופנוע שחור כשהגיטרה קשורה בחוט דק על גבו.
בחלוף הזמן גם החל לכתוב ולהלחין שירים ומנגינות משלו, נוסע ברחבי הארץ, מטייל בין מועדונים, שר איפה שרק יתנו לו.
באותו הערב במועדון הג'ז הקטן הוא לא שם לב לסוכן בחליפה שישב בפינת החדר, ישב והקשיב, בסוף גם נתן לו כרטיס ביקור קטן עם הבטחה למקום שקט משלו שבו יוכל לנגן ולהקליט את השירים.
עכשיו הוא עמד על במה גדולה, מולו קהל גדול של אנשים, אדם אחד מול חמשת אלפים וכולם שם רק בשבילו, מריעים ומוחאים כפיים, משננים בדייקנות כל מילה שאי פעם כתב.
והגיטרה הישנה תמיד שם, ללוות אותו בדרך שלא יהיה לבד.
באותו לילה בחלום היה זה הוא שאחז בגיטרה מול אביו שישב כעת כאורח בשורה הראשונה, מסתכל אליו ומחייך.
"אמרתי לך בן שלי".