"חוזה העתיד" – איך זה ש'כוכב' אחד קטן מעז….

חבר הפרלמנט הנרגש, שהוזמן לשיחה חשובה עם "חוזה העתיד", צעד נרגש אל תוך הטרקלין. הוא המתין ארוכות ואחר נקרא להיכנס אל החדר הפנימי. חדר זה, ידוע ומוכר היה לרבים רק מבחוץ. השמועות רחשו סביבו, ולשונות רעות וטובות אפפוהו בסיפורים שנעו ונדו על המנעד האינסופי, שבין החסד הגמור לבעתה ולסיוט. הוא עצמו, עוד חוכך היה בדעתו, מה זה ועל מה זה ומדוע הוזמן לבוא, אל פנימיות חדרי המסתורין של האיש החזק ביותר במפלגה הנגדית, ואולי האיש החזק ביותר בארץ.

"אתה יודע", שמע חבר הפרלמנט הנרגש את הקול, פונה אליו מתוך הצל העמום ועשן הסיגריות שהיתמר בפינת החדר, "מסופר שחרבם של הסמוראים היפאנים היתה כל כך חדה, שכאשר היו עורפים ראשו של אדם, ממש בשניות בהן הוא הופך, מייצור חי ונושם בעל עבר, הווה ועתיד, לזיכרון עמום במוחם של יקיריו, הוא כלל לא היה מודע לכך שהוא כבר בר מינן. הראש הערוף היה מורכב על צווארו, הדם היה ממשיך לזרום למוח וממנו, ומערכת העצבים, לפחות בשתים שלוש השניות הראשונות לאחר המכה, לא שידרה מצוקה ושיתוק. שתים שלוש שניות של אשליה מתוקה, של מנוח שנותר לרגע בחיים, רק כדי להבין שהוא כבר איננו. הסיטואציה הזאת אינה זרה לי כלל ועיקר. רבים האנשים שפגשתי בימי חיי ואשר סברו כי הם חיים, שעתידם הפוליטי לפניהם ושעוד יפעלו גדולות ונצורות בשם 'האידיאולוגיה' שלהם, למען 'העם והמולדת' או למען כל שד אחר מן השדים. אבל זו לא היתה אלא אשליה. דבריהם נאמרו במהלך שתי השניות הגורליות, זמן האשליה שלאחריו תמיד, אבל תמיד – ראשו של הערוף נופל על הרצפה, ואז אפילו גם הוא מבין שהוא איננו. חוויה דומה חוו ערופי הגיליוטינה בצרפת, אשר ראשם הערוף בתוך הסל, עוד יכול היה לראות את הגוף ממנו נערף לשנייה או שתיים".

"תשמע היטב", השיב חבר הפרלמנט הנרגש, "אתה הרי יודע שאני נצר למשפחה שורשית מאין כמותה. לא תוכל לקנות אותי בדבר, כי אינני מבקש דבר, ואם מבקש אתה לשכנעני שאיסוג מביקורתי, הרי מבקש אתה למנוע ממני את חובתי הלאומית למען עמי ולמען מולדתי…". דבריו של חבר הפרלמנט הנרגש נאמרו בפאתוס פומפוזי, שגרם לחיוך צידי, בזווית של לעג וקורטוב בוז, אצל איש שיחו, "חוזה העתיד" הנעלה.

"חובתי הלאומית למען עמי ולמען מולדתי…" חזר על דברי חבר הפרלמנט, קולו הסמכותי והסדוק של "חוזה העתיד" מבעד לעשן הסיגריה, "תקשיב טוב יקירי, אני לא הולך לשכנע אותך, לבקש או להתחנן ואף לא לקנות אותך. אני רק אספר לך, יקירי, שכשם שיש לך מחויבויות למען העם, המולדת, ועוד כיו"ב קלישאות נבובות, יש לך גם ילדים, אישה, אבא ואמא, משפחה ואתה לא רוצה לשבור את ליבם…".

חבר הפרלמנט הנרגש היה בשוק, "אתה מאיים עלי ועל בני ביתי???" הוא זעק בקול, "אתה השתגעת???, מה זה, אנחנו ברוסיה הסובייטית או במדינה מתוקנת???".

"תקשיב היטב", ענה לו הקול שמבעד לעשן, "אני לא מאיים עליהם! אתה מאיים עליהם. התמונות האלו הגיעו אלינו מחבר משותף", מעטפה הושלכה אל השולחן בהפגנתיות. "אתה תמשיך בשלך, ולא מן הנמנע שהארון הגדול שבו עטפת את נטיותיך המוזרות, יפתח לרווחה וכל תוכנו ישפך החוצה, על ראשם של יקיריך. לפני כמה שנים, בן של חבר פרלמנט אחר כזכור לך התאבד. כנראה לא יכול היה לשאת את כובד הבשורה על אביו. אתה הרי אוהב את ילדיך, אפילו את אשתך, למרות שממה שאני רואה כאן בתמונות האלו, היא לא בדיוק הטעם שלך בשטחים אחרים. אני בטוח שאינך רוצה שהם יהפכו לשיחת היום בבית הספר, בעבודה, בין חברים. אתם הרי חברים מכובדים בקהילה. סיפורים מסוימים, מן הראוי שיישארו חבויים ולעולם לא יתפרסמו, למרות שהם סיפורים טובים, טובים ומסקרנים מאוד. יקירי, דבר נוסף לי אליך. עליך לדעת כי זו רק המעטפה הראשונה בתחום הראשון. יש לי כאן עוד כמה מעטפות שמכילות תיעוד של נושאים אחרים. יש הקלטות של דברים שלא היו צריכים להיאמר, יש תיעוד של מעשים שאין להעלות על הדעת, פוליטיקאי כלשהו שנתפס בהם וממשיך בדרכו הפוליטית, אז תחסוך ממני, מעצמך וממשפחתך את השטות של 'חובתי הלאומית'. אין יותר חובות לאומיות, כאשר על הפרק מוטלת יכולת ההישרדות הבסיסית שלך ושל כל בני ביתך, שלא לדבר על תומכיך. אנחנו לא יכולים להשאיר דבר למקרה, אנחנו חייבים להיות מסוגלים לשלוט בכל, אם בטוב מה טוב, ואם לא – מוטב תמיד לאחוז באיום משמעותי, בלתי מתפשר ואישי".

חבר הפרלמנט הנרגש התיישב בכבדות. הוא חפן את פניו בשתי ידיו, הביט אל רצפת השיש המהודרת, ולרגע קט ניכר היה שכל עולמו חרב עליו. המילים שודאי חיפש, לא נמצאו. כל יכולות המבע המופלאות, אשר בהן השתמש כדי להכות בחברי המפלגה היריבה, כל הרטוריקה והעושר הוורבאלי, כל הערכים והאידיאלים, הכל הפך לאפר ועפר. כל מה שעבר לו כעת בראש, זה רק להציל את משפחתו, את אשתו וילדיו מעצמו וממעשיו, מהפצת האמת על מעלליו בחדרי חדרים, במדינות זרות, בדברים שהשתיקה והצניעות יפים להם. הוא לא רצה לאבד אותם וודאי שלא רצה שהם יפסיקו להעריך אותו ולאהוב אותו. הוא הרי היה האב המושלם, המנהיג, היורש הפוטנציאלי, נסיך אמיתי, בן למשפחה שורשית של פטריוטים, אוהבי העם והארץ באמת. מפיו האידיאולוגיה נשמעה מיושרת ואמיתית, ללא שמץ ציניות. הוא האמין באמת, אבל כעת, כאשר חרב חדה הונחה על צווארו ועל צוואר יקיריו, הוא איבד הכל.

הוא מוכן היה לאבד הכל בשמחה, ללא היסוס. להפוך לפלוני אלמוני משיכון פלמוני, ביישוב ספר שאיננו מסומן על שום מפה בארץ, איש עלום ובלתי מוכר בעליל. אבל דווקא הפרסום והתהילה, הפכו את האיום שהניח על ראשי יקיריו, למשמעותי יותר.

"מה אתה דורש ממני?", שאל בקול שבור חבר הפרלמנט הנרגש לאחר כמה דקות עיכול בהן השקט פילח את האוויר המעושן שבחדר. הקול שהשיב לו, מבעד לעשן המיתמר נשמע מנחם – "תמשיך בשלך ואנחנו נודיע לך מה רצוננו. אתה תהיה יו"ר המפלגה הבא, ואולי אף ראש הממשלה. הפסאדה של בחירות חייבת להיות חזות הכל. הציבור חייב להאמין שיש כאן ויכוח של ממש בין 'שמאל' ל'ימין', בין הנציג 'שלנו' לנציג 'שלכם'. זה חייב להישמר ואשר על כן אתה תישאר במקומך. תדמיתך כמנצח תישמר ואתה אכן תממש את ייעודך כמטאור פוליטי, רק מעתה – מטאור מונחה. תמשיך להטיף ולהפיץ את כל הרעיונות היפים שאתה מאמין בהם. זה טוב שהציבור המאמין בשטויות שלך, יתמוך בך ולא באלטרנטיבות הדהויות הסובבות אותך. ברגע האמת אני אודיע לך מה עליך לעשות ואתה תבצע זאת ללא היסוס, כמוסכם בינינו, כן?".

חבר הפרלמנט הנרגש הניד בראשו לאות הסכמה ויצא מן החדר. הוא גרר את עצמו דרך המסדרון המואר, אל הנוף ממנו בא בשמחה ואליו יצא ביגון ואנחה. הוא לא שעה את הדוברים אליו. הוא הלך כמוכה ירח, כשראשו אפוף היה סיוטים, מורא ופחד. אימה של ממש אחזה בכל עצמותיו וזיעה קרה ליטפה את רקותיו בעדינות מטלטלת. מחשבות רבות החלו רצות ברהטי מוחו: "אני אינני עצמאי עוד… אין לי בחירה בדבר… גורל משפחתי נתון לחסדי אנשים אחרים… מעמדי ושמי הטוב, כבודי וכל אשר עליו נאמר 'טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו', הינם מצרך, בעבורו אצטרך להיעשות עבד נרצע עד עולם…, ומעל לכל אלה, היום גוועה האידיאולוגיה הטהורה, שהיתה הדבר היחיד שהיה נקי ואמיתי בכל השקר הזה אותו אני חי כבר שנים… אני כולי וכל אשר היה לי וכל אשר ישנו, איננו אלא בובות על חוטים, במחזה שכבר לא נכתב עוד על ידי ולמען מה שאני מאמין בו, כי אם על ידי אחרים ולמען מטרות זרות…". הוא נכנס למשרדו וטלפן לאשתו, שהיתה באותה שעה בקניות, כדי לשמוע את קולה ולבשר לה, לראשונה מזה זמן רב, שהוא אוהב אותה.

"הטרגדיה בכל זה היא", אמר לי לאחר שתיקה דרמאטית "חוזה העתיד", לאחר צאת חבר הפרלמנט הנרגש מן החדר, "שגם אני הייתי כמוהו פעם. וטראגית לא פחות היא העובדה, שאת הפתיינים, שהפילו אותו בלילות תאווה חושניים, במלונות נידחים בחוץ לארץ וכאן, אנחנו שלחנו לו. אנחנו חייבים שליטה במערכת כולה, על כל פרטיה. אין איש יוצא מגבולות שליטתנו ואין אדם יודע על קיומה, עד אשר הוא מפריז על מידותיו, בעצמאות יתר וברעיונות אידיאולוגיים שאינם הולמים את רוח הזמן", הוא אמר ושב למצוץ את הסיגריה שבפיו ולהתכסות בבליל העשן שאפף אותו.

ככל שזכרונו פשפש בנבכי מוחו, לא יכול היה הוא להבין, כיצד במשך דורות על דורות לא ראתה החברה האנושית את האמת הפשוטה, את הפתרון לכל מדווי חיינו המיוסרים, כבני אנוש. זכר הוא את עצמו, עומד אל מול דגל המדינה שזה עתה נולדה, מתוך התופת ואל תוך התופת. מתוך תופת השואה, הפוגרומים, הרדיפות שהיו מנת חלקו של העם היהודי, לאורך שנות גלותו במדבר העמים הצחיח ואל תוך תופת המלחמות, ההגנה והפחדים. "אנחנו אומה במצור", שחו איש לרעהו מבוגרי דורו, "לעולם לא עוד", זעק זקן אחד נמוך קומה, אך רם מעלה, מתוך מרקע מרצד בצבעי שחור לבן.

"זה מה שהחדירו בנו מינקות", אמר בלהט, "כולנו האמנו שעם ללא מדינה הוא עם חסר הגנה, ועל כן נתון בתוך משבר קיומי תמידי. בהעדר מסגרת שלטונית לאומית, הפרושה על פני טריטוריה מוגדרת, אין לנו כלל יכולת הישרדות. כך חינכו אותנו להאמין. אתה חייב להבין, זו הייתה האינדוקטרינציה של ימי הראשית, אבל כבר אז היו שהבינו שלא זו הדרך. למרות התובנה הפוסט לאומית, שבצבצה מעת לעת, והושתקה כסוג של 'שיגעון' או 'טירוף הדעת', אנחנו כולנו נענו על מסלול ברור, סטיכי, דטרמיניסטי, בתוך זרם האינרציה הציונית, הלאומית המיושנת. איש לא יכול היה להעלות על הדעת פיתרון אחר, מהפכני, אוניברסאלי, פוסט לאומי ונטול גבולות ריבוניים או טריטוריאליים. אם רק היו מבינים שדת, תרבות ולאום אינם ישויות ממשיות. הרי מדובר כאן בפיקציה פסיכולוגית, המונעת מבני אדם להתחבר. קץ היהדות כדת וכלאום יהיה ראשית העידן החדש".

זו תמיד היתה הטרגדיה שלו, של חוזה העתיד. הוא פשוט שנא את העבר. כל "יש" נראה היה בעיניו "מיושן". הציונות שבאה לעולם כחידוש עצום, התיישנה בעיניו מיד עם בואה. אורות הכרך והעולם שאיננו, קסמו לו הרבה יותר מהכפריות הפרולטארית והעולם שנבנה וישנו. כל מה שתואר כ"שם", יפה היה בעיניו מכל מה שישנו "כאן", כל ה"הם" טובים היו בעיניו מכל ה"אנחנו", בקיצור ישות מיוסרת ומרירה, הנחה על סיפה של אוטופיה מדומיינת ואליה לא מגיעה. כמשה העומד נוכח הארץ המובטחת, כך עומד הוא נוכח הגשמת האופק אותו חזה לאורך שנים, ואליו מעולם לא הגיע. יתר על כן, מתוך הפרדוקס הקיומי הזה, שקרע את האיש לאורך כל שנותיו, בין מה שאנחנו למה שעלינו להיות, בין הארץ המובטחת לעם ישראל, לאוטופיה נטולת המדינות עליה חלם בהיחבא, ובין רצונו להתחבב על אנשי ה"כאן" אבל היענותו לדרישותיהם של אנשי ה"שם", הפך הוא לגרוטסקה מהלכת. אדם החי כאן, סופג עלבונות וביזיונות על כל צעד ושעל. חולם חלומות והוזה הזיות, ומושלך כל כולו אל סבך הפרדוקסים הקיומיים, הנעים על ציר התיעוב וההערצה. התיעוב לכל היש שהשגנו, והערצה לכל מה שאין ולא הושג על ידינו, כך נראה בעיני חלק מהציבור, לעיתים "חוזה העתיד" האגדי. איש אשר למרות חוסר האהדה לה הוא זכה, הגיע ומילא כמעט כל תפקיד אפשרי בשירות המדינה – פקיד מרכזי במשרד החוץ, שר ביטחון, ראש ממשלה ואפילו נשיא.

"אתה מבין… למרות הכל, אני עדיין מתגעגע למשהו משלנו. לפשטות שהיתה ואיננה. ליכולת של ענקים כמו ברל וא.ד. גורדון, להלך במכנסיים קצרים, לחיות בפשטות ולהסתפק במועט ועדיין להיות 'גדולי האומה' בעיני אנשים שיצאו איתם למרעה, לחליבה וכו'. אני עצמי לא יכול להתחבר להוויה הפרובינציאלית הזאת, אך אין ספק שהיה בה משהו אמיתי ואותנטי. לכן כאשר נזכר אני בשבועה 'שנית מצדה לא תיפול', וברוח 'האומה המתחדשת בארצה ההיסטורית', כלשונו של הזקן, למרות שהיום הפאתוס הזה נשמע פומפוזי ומנותק, אני מאמין שלפחות בשלב מסוים הוא עבד על כולנו, ללא יוצא מן הכלל. היה בזה משהו רומנטי. תחושת עוצמה שניתנה לחסרי אונים. פתאום יש יהודים עם רובה… מי היה מאמין?".

היום הוא לא לבד. היום כולנו תלמידי רוח העתיד שהוא ושותפיו בחו"ל חזו לנו בעבר, יצרנו תנועה עולמית. אנו מושרשים בכל מערכי השלטון, בכל המפלגות, בכל המדינות, בכל הצבאות, בכל מקום ובכל זמן, מונעים לאורו של העתיד האוניברסאלי, בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, ולא מתוך לקחי ופחדי העבר. אנחנו נמצאים בכל מקום, אבל איש איננו יודע על קיומינו. גלויים לכל אך בה בעת נעלמים מעיני כולם. נוכחים נפקדים. אנחנו קובעים מה יעשה הציבור. אנחנו קובעים מה אתה וחבריך תחשבו. אנחנו, אנשים שמובלים מתוך השאיפה לכונן את "הסדר העולמי החדש". אנחנו נראים לאנשינו ונסתרים מכל השאר, מדברים בכפל לשון, תוך שימוש בשיח הקיים ופירוק משמעויותיו, כך שברטוריקה נהיה גלויים למי שראוי ונסתרים ממי שאינו ראוי. אנחנו לא צריכים להיבחר, משום שאנחנו לעולם בשלטון, אנחנו לא צריכים לשנות את הסדר הקיים באופן גלוי, הוא משמש לנו תפאורה מצוינת, פסאדה המסתירה אותנו ומאפשרת לנו לעשות כרצוננו מבלי להצטייר כאיום, בעיני הציבור השמרני והמיושן. כן, גם הציבור היה בעיניו מיושן, דבר שיש להחליפו. "צריך להחליף את העם" אמרו בסביבתו לא פעם. אבל, על אף הקשיים, המהפכה השקטה כבר כאן, והוא, "חוזה העתיד", היה מראשוני מבשריה.