מאסר עולם במפעל המיחזור

"נמאס לי לאכול את הקבב הזה!", אמר עזרא עמיר בעצבנות לאשתו ולשתי בנותיו, ולאחר ביס נוסף, הוסיף- "כמו תמיד, לבשר הזה יש טעם מוזר. מי יודע איזה זבל הם מערבבים לנו במפעל המיחזור והם גם לא מתביישים לרשום על האריזה של "אקס-קבב", "עשוי מ-100% בשר", החוצפנים!"
"למה אתה מצפה? אתה יודע שזה בשר מהונדס גנטית שגדל במעבדה. לצערנו כבר אין חיות משק שאפשר לשחוט. שכחת שכמעט כולם מתו במגיפה הגדולה והמעט שנשארו הוכרזו כבעלי חיים בסכנת הכחדה. אנחנו צריכים להגיד תודה שהמגיפה לא עברה לבני האדם", ענתה לו דפנה, אשתו.
"עם כל ההתקדמות של המדע בארץ, המפלגה הירוקה לא יכלה לדאוג שהמדענים יהנדסו בשר עם טעם של בשר בקר?!", השיב בכעס.
"די אבא! תפסיק להתלונן כל הזמן, לא נמאס לך!", אמרה מיקה, הבת הקטנה. למיקה, שעדיין לא חגגה עשרה חורפים, היו כבר דעות מוצקות לגבי המפלגה הירוקה והדרך שבה היא מנהלת את המדינה. כבר מגיל קטן, המפלגה הירוקה דאגה לטפטף לה את העקרונות שלה. כל פעם קצת. תמיד במינון ובקצב הנכון. תמיד באמצעות האדם הנכון- הגננת, המורה, המדריכה בתנועת הנוער של המפלגה, כוכב הילדים התורן וכד'. כל האמצעים היו כשרים, על מנת לקבע לאט ועל בטוח במוחה הצעיר את האג'נדה המעוותת של מפלגת השלטון הבלתי מעורערת כבר למעלה משני עשורים. זה הזכיר לו סרט קצר שראה כשהיה ילד על הנוער ההיטלראי בגרמניה הנאצית, אבל הוא לא אמר על כך מילה לדפנה או לבנותיו.

לעזרא נמאס. נמאס מאוד. נמאס לו מהמפלגה הירוקה והשיטות הפאשיסטיות שלה. נמאס לו שמתחולל תהליך אינדוקטרינציה לילדי ישראל בכלל ולילדות שלו בפרט. נמאס לו שהוא לא יכול להגיד בראש חוצות ולעיתים אף בביתו שלו, את מה שהוא באמת חושב על המפלגה הירוקה ועל החוקים הדרקוניים שחוקקה. נמאס לו שהוא לא יכול לזרוק אשפה לפח אחד ויחיד. נמאס לו שאישתו מצדדת תמיד בבנות. נמאס לו לאכול את ה-"אקס-קבב". נמאס לו מהחיים בעולם שכבר לא עושה לו היגיון. נמאס לו. פשוט נמאס!

גילי ומיקה, הבנות שלו, לא אהבו שאבא שלהם מתלונן. הם ידעו שהוא לא אוהב את המפלגה הירוקה ואת חוקי המיחזור שהיא יזמה כשעלתה לשלטון לפני 26 שנה. הם לא ממש הבינו למה הוא נגד חוקי המיחזור, שלדעתן הצילו את המדינה מלהפוך לפח אשפה ענקי. הן ראו לנגד עיניהן את סרטי התעודה הרבים, על "התקופה שלפני". תקופה בה המצב בארץ היה מחליא, הן מבחינה פוליטית והן מבחינת היום יום. הפשע שלט ברחובות, היו פיגועי טרור במרכזי הערים ואף כמעט פרצה מלחמת אזרחים בין משהו שאז קראו לו "ימנים" ו"שמאלניים". התמונות שהכי נצרבו בזיכרון שלהן, היו התמונות של הלכלוך. המפלגה הירוקה דאגה להראות להן את התמונות שהיה מתאים לה שהן ייראו. בתמונות שהן ראו וזכרו, הכל היה מטונף. הרחובות, הנחלים, שמורות הטבע, הים, הכל! למרות שעזרא ידע שאלו לא ממש סרטי תעודה, אלא סרטוני תעמולה בניצוחה של המפלגה, הוא ידע שזה קרב אבוד לנסות לשכנע את הבנות שלו לדבוק באמת, לדבוק בהיגיון, אך למרות הכל, הוא המשיך לנסות. הוא לא יכל שלא. הוא רצה שהן ידעו שכשהוא היה ילד, אומנם היה קצת קשה, אבל הם היו חופשיים, באמת חופשיים. חופשיים לבחור מפלגה שתייצג אותם. חופשיים לומר מה שרצו. חופשיים לנסוע לאן שרצו. חופשיים לבחור אם הם מעוניינים למחזר אשפה. חופשיים לאכול בשר אמיתי. בשר עם טעם של בשר ולא תערובת מוזרה שרק נראית כמו בשר. הוא רצה שהם ידעו שעכשיו הם חיים בתקופה אחרת, בעולם אחר, שאינו מזכיר אפילו בקצת את העולם הישן והטוב שהוא כה אהב.
בכל פעם בו זכה עזרא לקצת שקט, הוא ניסה לשחזר איך בדיוק ממדינה דמוקרטית שכיף לחיות בה, הפכה המדינה, תוך שנים ספורות בלבד, לפאשיסטית. הוא נזכר שבשיעורי ההיסטוריה בתיכון לימדו אותו על גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואיך תוך מספר שנים בלבד, רפובליקת ויימאר, הפכה למדינה תחת השלטון של הנאצים. תמיד הוא חשב שבגלל מה שעשו הנאצים ליהודים, במדינה היהודית זה לא יקרה. אבל הוא טעה. זה קרה גם במדינה היהודית, והרבה יותר מהר ממה שמישהו יכל לשער בנפשו.

הוא זכר שבפעם הראשונה שהמפלגה הירוקה עלתה לשלטון, פעלה מולם אופוזיציה לוחמנית שלא עשתה לה חיים קלים. הוא אף זכר כי הנקודה הסינגולארית של השינוי, הייתה מגפת החיות הגדולה. בעיצומה של המגיפה, כשכל אומות העולם התמודדו עם מצב חדש המהווה סכנה לרעב עולמי, פתאום צצה שמועה, שהתפשטה כאש בשדה קוצים, כי המגיפה התחילה לעבור לבני אדם. זאת הייתה בדיוק ההזדמנות לה חיכתה המפלגה הירוקה וראש הממשלה דאז, הכריז על תקנות לשעת חירום לצורך מניעת התפשטות המגיפה בבני אדם. התקנה הידועה ביותר הייתה התקנה לצנזורה על כל המדיומים התקשורתיים וחסימת הגישה לכל הרשתות החברתיות ותוכנות העברת המסרים המידיים, בתואנה כי הם עלולים ליצור פאניקה מיותרת בציבור על בסיס שמועות זדוניות. החשש הגדול של הציבור מהמגיפה, גרם לכך שכל המחאות בנושא לא זכו לסיקור גדול. השלב הבא היה הקמת המשטרה הירוקה, בתחילה לצד המשטרה הכחולה ומאוחר יותר במקומה. המשטרה הירוקה זכתה לסיקור חיובי ע"י התקשורת המגויסת, למרות הזלזול המופגן של שוטריה בזכויות האזרח הבסיסיות. עזרא אף זכר שבשלב כלשהו, היה דיווח תקשורתי על פרשת שוחד גדולה בבית המשפט העליון והמפלגה השתמשה בפרשה כתירוץ להדיח שופטים ולמנות במקומם שופטים מטעמה. הוא ורבים אחרים חשדו כי את כל הפרשה הזאת פיברקה המפלגה הירוקה כדי להשתלט על מעוז הדמוקרטיה האחרון. כתוצאה מכך, הרמטכ"ל באותה התקופה, יחד עוד עוד מספר גנרלים השתלטו על אצבע הגליל ורמת הגולן והקימו שם מדינה יהודית חדשה- "מדינת הבשן". הוא זכר איך אזרחים רבים ניסו להצטרף למדינה החדשה, אך המשטרה הירוקה עצרה משפחות שלמות שהגיעו לגבול החדש ושלחה אותן למאסר. בעקבות כך, כל מי שרק חשב להצטרף למדינה החדשה, חזר על עקבותיו. למרבה הפלא, לא פרצה מלחמה בין שתי המדינות היהודיות. הרמטכ"ל לקח איתו כמה פצצות גרעיניות כדי להבטיח את השקט בגבולות של המדינה הקטנה שהקים.

עזרא נזכר איך לאחר שחיסלה המפלגה הירוקה את כל מעוזי הדמוקרטיה והפכה למעשה לדיקטטורה פאשיסטית, היא החלה לקדם את אג'נדת המיחזור שלה בכל תחומי החיים. לאחר פרסום חוקי המיחזור החדשים, פרויקט הדגל של המפלגה, היה הקמת מפעל המיחזור. ההקמה שלו ארכה כ-4 שנים. בתחילה רק למטרת מיחזור סוגי הפסולת השונים ולאחר קצת יותר משנה של פעילות, כשבתי הכלא היו עמוסים במתנגדי המפלגה ובפושעים רגילים, החליטה המפלגה כי כל מי שנידון למאסר עולם, יועבר למפעל המיחזור ככוח עבודה זול, עד סוף ימיו. הפעם מאסר עולם היה מאסר עולם אמיתי- בלי שיחרורים, בלי חופשות, בלי הורדת שליש על התנהגות טובה ובלי ביקורים. כל מי שנכנס לשם, נשאר שם עד ליום מותו.

למרות שהבנות שלו חשבו שעזרא סתם מתלונן על ה-"אקס-קבב", כחלק מהטרוניות הקבועות שלו על כל מה שמזוהה עם המפלגה הירוקה. עזרא ידע על מה הוא מדבר. הוא היה אחד היחידים בשכבת הגיל שלו שעוד זכרו את הטעם של בשר עגל ובשר כבש. התמזל מזלו ואבא שלו היה הקצב הפרטי של ידידיה רוזן, מספר 3 במפלגה הירוקה ואחד ממקימיה, כשמגיפת החיות הייתה רק בתחילת דרכה. הוא זכר איך באירועים המיוחדים, פעמיים או שלוש בשנה, הם היו עושים "על האש". סבא ברוך היה קורא לזה "מישווי" כמו עיראקי אמיתי, למרות שהוא נולד באור יהודה. עזרא נזכר כי אהב לאכול צלעות טלה וקבב טלה. הוא זכר שכל "מישווי" כזה, היה חגיגה אמיתית. כל המשפחה הייתה באה אליהם, מכל קצוות הארץ. גם דודה סילביה מקצרין, הייתה מגיעה עם הילדים, כשהייתה שומעת שאבא עושה על האש. זה היה עוד לפני הקמת מדינת הבשן. הוא זכר איך הנשים היו מתגודדות במטבח ומכינות סלטים ועוגות, וכל הגברים היו "משחרים לטרף" מסביב למנגל הגדול של אבא, כשסבא ברוך היה מספר להם סיפורים על התקופה שהיה ילד באור יהודה, כשהחיים עוד היו נורמליים ואנשים היו מתווכחים על ספורט ופוליטיקה. עזרא זכר כי כשאבא היה מוציא בשר מוכן מהגריל, חצי ממנו היה נעלם לטובת "טעימות" לפני שהגיע לשולחן האוכל.

אבל עכשיו הזמנים שונים. אשתו לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היא אכלה בשר אמיתי ואילו הבנות גילי ומיקה, מעולם לא אכלו בשר אמיתי. הוא גם ידע שכבר כמעט 20 שנה, גם בשוק השחור לא ניתן להשיג בשר פרה, כבש או עוף. כמעט כולם מתו במגיפה הארורה. בעלי החיים המעטים שנותרו בחיים הוכרזו מיד כמין בסכנת הכחדה והועברו לשמורות טבע מיוחדות. בהתחלה, המפלגה הירוקה ניסתה לשכנע את ההמונים לעבור לאכול טופו, אך, העם הצביע ברגליים ואף החלו הפגנות המוניות כנגד המפלגה בנושא. עזרא זכר שבעקבות ההפגנות, המפלגה הירוקה עשתה 2 דברים-
• דאגה להתחיל לייצר את ה-"אקס-קבב" במפעל המחזור מבשר מהונדס גנטית שגודל במעבדה, כדי לספק מענה לדרישת ההמונים לבשר.
• כדי למנוע הפגנות עתידיות ולהגביר את הכוח שלה ברחובות, הוציאה המפלגה את תיקון מספר 3 לחוק המיחזור, שקבע כי-
"כל העובר עבירה מהותית אחת על חוק המיחזור, או לחלופין, כל העובר שלוש עבירות קלות במצטבר על חוק המיחזור, יופקעו ממנו, באופן מיידי כל זכויותיו האזרחיות, כולל הזכות לייצוג משפטי ודינו יהיה מאסר עולם במפעל המיחזור, ללא אפשרות חנינה".

הוא נזכר כי גם כנגדו, עומד כרגע אישום אחד בעבירה קלה על חוק המיחזור, לאחר שנתפס פותח עטיפה של מסטיק וזורק, מבלי משים, את נייר העטיפה על הרצפה.

כשרק יצא התיקון השלישי לחוק, היו הפגנות סוערות כנגד החוק וכנגד התיקון לחוק. אבל המשטרה הירוקה לא הייתה סבלנית עם המפגינים וכל מי שנתפס נאשם מיידית בהפרה מהותית של חוק המיחזור על בסיס הפרעתו לסדר הציבורי ולפעילות המשטרה הירוקה ונשלח למאסר עולם במפעל המיחזור. בשל כך, מהר מאוד, לא נותר מי שיפגין וכך גם ההפגנות הפכו לזיכרון נוסטלגי מהעולם הישן.
כל האנשים שהיו בסביבה שלו, הקפידו מאוד על החוקים. אף אחד לא רצה להסתבך עם המשטרה הירוקה. הם לא היו טיפוסים סלחניים. כולם הקפידו על הפרדת הפסולת לארבעה פחי מיחזור שונים שהיו בכל בית- פח פסולת אורגנית, פח נייר וקרטון, פח פלסטיק ופח זכוכית. מאחר והמשפחה שלו מנתה 4 נפשות, כל אחד מהם היה אחראי לרוקן את הפח שלו לצפרדע המיחזור המתאימה בפינת הרחוב. עזרא היה אחראי על פח הפסולת האורגנית, דפנה על פח הנייר, גילי על הפח של האריזות ומיקה על הפח של הזכוכית. עזרא בחר בפח של הפסולת האורגנית, כי הריח שלו, הזכיר לו הכי הרבה את הריח של פחי האשפה שהוא זרק כשהיה ילד.

היתרון היחיד בחוק המיחזור היה הניקיון. הכל היה כל הזמן נקי ומצוחצח. הרחובות, הבתים, בתי העסק, המסעדות, חדרי השירותים הציבוריים וגם האנשים עצמם היו נקיים ומריחים טוב. לא ניתן היה למצוא בדל קטן של לכלוך. עזרא אהב לראות את העיר שלו נקייה. הוא זכר את התקופה שזה לא היה בדיוק ככה. אך למרות הכל, הוא היה מוותר מבלי למצמץ על כל הניקיון הזה, כדי לחיות שוב בעולם בו גדל כשהיה ילד והדברים היו פשוטים ותמימים יותר.

למרות שהם לא דיברו על כך, כל בני דורו והאנשים המבוגרים יותר, זכרו את "בוקר הקבצנים" הידוע לשמצה. הבוקר בו המשטרה הירוקה ערכה פשיטה גדולה על הקבצנים שהיו יושבים בקרנות הרחוב ובצמתים והאשימה אותם, עקב ההיגיינה הירודה שלהם והשפעתם השלילית על הנוף העירוני, בעבירה מהותית על חוק המיחזור וכולם נשלחו למאסר עולם במפעל המיחזור. הרשויות פרסמו כי סה"כ נעצרו בפשיטה 467 קבצנים, אך כולם ידעו שמדובר במספרים גבוהים בהרבה. רבים תהו כיצד אנשים אותם קבצנים יוכלו בכלל לעבוד, אך בגלל שהיה מדובר בקבוצה בשולי החברה, זה לא באמת עניין אותם מה קרה לאותם אומללים או לאנשים אחרים שנלקחו באופן שרירותי, ללא משפט, אל מעבר לחומות הגבוהות של המפעל. עזרא ואזרחים אחרים העריכו שכמו "בוקר הקבצנים", היו גם ימים בו נלקחו קבוצות שוליים אחרות. הוא תמיד תהה לעצמו מה לאן נעלמו כל הנכים לאחר שנסגר סניף "בית הלוחם" בעיר, אבל גם לו זה לא גרם לעשות משהו בנדון. הוא לא הבין שחוסר איכפתיות והדחקה, כמו כל תכונה שלילית אחרת, זה מדבק, ולא ירחק היום בו הוא יהיה זה שלאף אחד לא יהיה אכפת ממנו.

יום אחד החליף עזרא את גילי, שלא הרגישה טוב, והוריד את פח המיחזור של האריזות לצפרדע המתאימה בפינת הרחוב. לאחר שרוקן את הפח שבידיו לתוך הצפרדע והחל בדרכו בחזרה הביתה, עצרה בסמוך אליו, ניידת של המשטרה הירוקה. מתוך הניידת יצא שוטר במדים ושאל אותו-
"אדון, אני רב סמל צימרמן מהמשטרה הירוקה. תגיד לי, זה אתה רוקנת עכשיו את הפח לתוך הצפרדע?"
"כן…", אמר בחשש.
"שמת לב שיש בקבוק של חלב סויה שנפל לך על הרצפה ולא הרמת אותו?"
"לא…אני לא זוכר… שהפלתי משהו. כנראה זאת טעות…", גמגם.
"איפה אתה גר?"
"פה, בקומה השנייה", ענה בבהלה.
"ברשותך, אני והשוטר שאיתי, נתלווה אליך. אנו רוצים לראות מה קורה אצלך בבית"
כשהגיעו לבית, אמר-
"דפנה, גילי, מיקה. בואו לסלון. המשטרה נמצאת אצלנו בבית"
תוך רגעים ספורים הגיעו אשתו והבנות לסלון ועל פניהן הורגשה ההפתעה מהנוכחות של המשטרה בבית. שני השוטרים, שהרשו לעצמם להיכנס לדירה ללא הזמנה, פנו לדפנה ואמרו-
"בעלך הפיל בקבוק ריק של חלב סויה על הרצפה כשהוא זרק את האשפה, ולא הרים אותו מהריצפה. מדובר בעבירה על חוק המיחזור, אומנם קלה, אבל עבירה", אמר רב הסמל כשהוא לועס מסטיק למול עיניהם של מארחיו, בחוסר נימוס מופגן.
"אדוני השוטר, כמו שאמרתי לך למטה, נראה לי שיש כאן טעות. אנחנו לא שותים בבית חלב סויה, אז זה לא יכול היה להיות הבקבוק שלנו", אמר וקיווה שהסיפור הזה יהיה מאחוריהם.
"רגע, אתה קורא לי שקרן?", אמר רב הסמל בכעס ולאחר שסיים לדבר עשה בלון עם המסטיק שבפיו ופיצץ אותו.
"לא, כמובן שלא, אני רק אומר שנפלה פה כנראה אי הבנה"
"נראה לי שיש לנו עסק עם אחד חצוף במיוחד", אמר רב הסמל לשוטר שעמו, שחייך.
"מה השם המלא ומספר תעודת הזהות שלך. אני רוצה לבדוק אותך במערכת", אמר לעזרא.
"עזרא עמיר. מספר תעודת זהות: 58428173. אדוני, אני באמת מתנצל אם אמרתי משהו לא במקום. בואו נשים את העניין מאחורינו. מדובר בטעות ואני לוקח עליה את מלוא האחריות", אמר, בשעה שהשוטר בדק בטאבלט שבידו את הרישום הפלילי שלו. לאחר מספר רגעים, הוא הביט בעזרא ואמר-
"נראה שיש לנו כאן עסק עם עבריין. יש לך עבירה קלה על חוק המיחזור מלפני שנתיים ועכשיו עם מה שקרה למטה, זאת עבירה שנייה. נראה לי שאני אסתובב קצת בבית ואבדוק אם לעבריין כמוך יש גם עבירה שלישית"
לאחר שסיים לדבר, רב הסמל והשוטר שליווה אותו, החלו לחפש בקדחתנות אחר עבירה נוספת על חוק המיחזור. הם פתחו ארונות, הזיזו רהיטים ואף יצאו למרפסת בחיפושיהם, אך הם לא מצאו דבר. לאחר שרשמו לעזרא את העבירה השנייה בטאבלט, ניגש רב הסמל למטבח, הוציא את המסטיק האורגני שבפיו וזרק אותו לפח האשפה של הפסולת האורגנית. רגע לאחר מכן, פתח שוב את הפח ואמר "בינגו", קרא לעזרא ואמר-
"תראה מה מצאתי בפח האשפה האורגני. יש שם גביע יוגורט. מה עושה פסולת פלסטיק בפח של הפסולת האורגנית?"
"זאת כנראה טעות של אחת הילדות", אמר בבהלה, כשהבין שהשוטרים מצאו עילה לתפור לו עבירה שלישית.
"לי לא נראה שזאת טעות. נראה לי שאנו מתעסקים פה עם עבריין מועד. אדם ששם פס על החוק בכל הזדמנות ושגם מחנך את הבנות שלו לשים פס על החוק", אמר רב הסמל. מיד לאחר מכן, השוטר שהיה עם רב הסמל, דיווח בקשר-
"מוקד סביון כאן שמגר 851. אני מביא למפעל המיחזור עבריין עם 3 עבירות קלות. אני כבר מעביר אליכם בטאבלט את הפרטים שלו"
כל הניסיונות של עזרא ודפנה להניא את השוטרים לוותר על העבירה השלישית לא צלחו. והשוטרים אזקו את עזרא לעיני משפחתו ההמומה, שהבינה שיותר הם לא יראו אותו לעולם. לפני שהלך, דפנה וגילי ניסו להיאחז בו ולמנוע מצמד השוטרים לקחת אותו, אך זה היה קרב אבוד. תוך דקות ספורות היה עזרא בניידת בדרכו למפעל המיחזור.

הניידת נסעה אל מחוץ לעיר, כשבכיוון הנגדי נסעו כל העת משאיות קירור גדולות שעליהן פרסומות ל-"אקס-קבב". הוא ידע שהמשאיות עם ארגזי הקירור עמוסות בבשר המהונדס של המפלגה ושבעוד שעות בודדות כל הבשר הארור הזה יישב בסופרמרקטים כמוצר הבשר היחיד והבלעדי שניתן לרכוש. לאחר שעה ארוכה הגיעה הניידת למבנה ענק, מוקף חומת בטון גדולה. מעל לכניסה הראשית לחומה, התנוסס השלט- "מפעל המיחזור. למען עתיד טוב יותר". הניידת לא הורשתה להיכנס לתוך החומה הגדולה והם הורידו אותו בכניסה והכניסו אותו לאחד מכלובי הברזל הגדולים שהיו סמוכים לעמדת השמירה. ברוב הכלובים היו 5-6 אסירים ואילו בכלוב שלו היו רק עוד 2 אסירים כמוהו. לאחר שיחה קצרה עמם, התברר לו כי אחד מהם, שרון לוקאץ, נתפס כשהוא כותב מייל כנגד המפלגה הירוקה והשני, אלון מויאל, נתפס על עבירה קלה שלישית לאחר שנפל לו נייר מהכיס.

לאחר למעלה משעתיים של המתנה, הגיעו 4 מאבטחים עם כלב אימתני, והוציאו את עזרא וחבריו לצרה מהכלוב והכניסו אותם דרך החומה למתחם. רק לאחר כניסתם למתחם, הבין כמה עצום הוא. על פניו מדובר היה בשני מפעלי ענק- מפעל הבשר ומפעל מיחזור הפסולת. המאבטחים הובילו אותו למפעל הבשר. מפעל הבשר, היה בנוי ממספר מבנים מרכזיים, מערכת כבישים מסועפת, ומערכת של מסועים המחברת בין המבנים השונים. המאבטחים הובילו את עזרא, שרון ואלון למבנה הגדול ביותר במפעל הבשר. מעל הכניסה למבנה התנוסס שלט- "אקס-קבב". כשראה את השלט אמר לחבריו לצרה-
"לפחות עכשיו נגלה סוף סוף איזה זבל מהונדס הם מכניסים לתוך הקבב הזה"
לאחר שהלכו במשך מספר דקות, הם נכנסו למעלית שירות גדולה ואחד המאבטחים לחץ על כפתור הקומה השישית. כשהגיעו, לנגד עיניהם התנוסס שלט קטן- "מקלחות". באותו הרגע אמר המאבטח-
"שימו לב אסירים. נבחרתם לעבוד במפעל ה-"אקס-קבב". מוצר הדגל של המפעל. לצורך העבודה במפעל, תצטרכו להיכנס ולהתקלח מקלחת יסודית על מנת שתיכנסו לעבוד במפעל כשאתם נקיים ומצוחצחים. את הבגדים שעליכם תניחו בסלי הכביסה שלפניכם. כשתסיימו להתקלח יונפקו לכם בגדי עבודה סטנדרטיים"
הם הורידו את בגדיהם, לקחו מגבות נקיות ונכנסו בחשש רב למקלחות. עזרא זכר את הסיפורים ששמע כשהיה ילד, על מה שקרה ליהודים בגרמניה לפני בערך 100 שנה ואיך הגרמנים שלחו את אותם מסכנים ל"התקלח". החשש שלו התגבר עם כל צעד מאחר והוא חשב לעצמו שייתכן ויש סיבה שאף אחד לא יוצא ממפעל המיחזור, אך הוא ידע שכבר אין דרך חזרה ולמעשה אין לו לאן לברוח והוא המשיך ללכת לכיוון המקלחות הארורות.

כשהגיעו למקלחות, פתח שרון את הברז ורגע לאחר מכן, זרם מים חזק שטף את גופו. עזרא שחרר אנחת רווחה כשהבין שהחששות שלו היו לשווא. הוא הבין שככל הנראה זיכרון השואה הפך, ככל הנראה, לזיכרון קולקטיבי של העם היהודי, הגורם לו לחשוש מכל, גם ברגעים שאין הצדקה אמיתית לחשש. בשעה שהתקלחו, יצאו המאבטחים שלהם וחיכו ליד מעלית השירות. עזרא, ראה שהם ללא השגחה ואמר לחבריו-
"חבר'ה, זאת ההזדמנות שלנו לברוח מהכלא הארור הזה"
לאחר שהתנגבו, חיפשו פתח יציאה מהמקלחת. לאחר מספר רגעים, אמר אלון-
"מצאתי!" והצביע על פתח האוורור הגדול שבקצה החדר. לאחר שהסירו את שבכת הפלסטיק, השתחלו השלושה לתוך הפתח ועזרא שנכנס אחרון, דאג להחזירה למקומה. לאחר דקות ארוכות בהן זחלו בחושך מוחלט, הם הגיעו לפתח אוורור נוסף ויצאו ממנו. כשיצאו, שמעו סביבם רעש חזק של מכונות והבינו שהם נמצאים במפעל עצמו. הם ראו מטחנות בשר עצומות מהן יוצאות כמויות אדירות של בשר לתוך מסועים. השלושה המשיכו בדרכם ולאחר שעקפו את המטחנות הגדולות, הם ראו מולם חדרי קירור ענקיים. שרון ואלון תכננו לעקוף את תאי הקירור בדרך החוצה מהמפעל, אך עזרא היה חייב לראות מה יש בתוכם. הסקרנות שלו הייתה גדולה מדי. הוא סיכם איתם שהם יחכו לו, בשעה שהוא ייתן הצצה קטנה לתוך אחד מחדרי הקירור.

לאחר מספר רגעים, יצא עזרא לכיוון חדר הקירור הקרוב אליו כשהוא מקפיד ללכת בצללים, הרחק מאנשי הצוות המעטים שהיו באותה קומה. כשהגיע לחדר הקירור, הסיט לצדדים את וילונות ה-PVC ששמרו שהאוויר הממוזג לא יברח החוצה ונכנס לחדר הקירור. לאחר מספר רגעים יצא מהחדר וחזר לחבריו כשכולו מבוהל ומתנשף בכבדות. שרון ואלון שראו את פניו המבועתות, שאלו אותו בדאגה-
"מה ראית?"
לאחר מספר רגעים, הצליח עזרא להסדיר את נשימתו ולהירגע קצת ואמר-
"הם לא עבדו עלינו, ה-"אקס-קבב" באמת עשוי מ-100% בשר. אבל זה לא בשר מהונדס, זה בשר אדם! ראיתי בחדר הקירור עשרות גופות של בני אדם עירומים, תלויים על קרסי בשר גדולים. אני מעריך שאם היינו יוצאים מהמקלחת אל המאבטחים, בשלב כלשהו, גם אנחנו היינו תלויים בחדר קירור כלשהו במתחם"
שרון ואלון היו המומים ממה שסיפר להם עזרא. כמו כולם, הם חשדו שמשהו מסריח קורה במפעל המיחזור, אך הם מעולם לא שיערו בנפשם שמכינים שם קבב מאנשים. באותו הרגע החליטו השלושה לנסות להימלט מהמפעל וליידע את כולם על מה שבאמת מתרחש במפעל המיחזור. הם החליטו להתקדם בזהירות לכיוון היציאה מהמבנה הענק, כשפתאום הופעלה האזעקה במפעל. השלושה ראו כי למפעל נכנסים אנשי ביטחון רבים עם כלבים. באותו הרגע אמר עזרא-
"תתחבאו מהר! אנחנו יודעים מה יהיה הגורל של מי שיתפס!" ושלושתם ברחו לכיוונים שונים. מרוב בהלה, נכנס שרון ללחץ ולא הצליח לחשוב בבהירות ועד שהתעשת והחל לרוץ, שלושה כלבים אימתניים התנפלו עליו ונשכו אותו בכל גופו. כשהגיעו אליו המאבטחים, הגופה שלו כבר הייתה מרוטשת לחלוטין. כשהגיע ראש צוות האבטחה לזירה, הוא אמר למאבטחים-
"תזרקו אותו ישר למכונה. לפחות יצא משהו מהעבריין הזה". לאחר שזרקו את הגופה למטחנת הבשר הקרובה, אמר-
"תחפשו טוב! יש עוד 2 עבריינים שמסתובבים חופשי במפעל. הבריחה הראשונה ממפעל המיחזור, לא עומדת לקרות במשמרת שלי!"
צוות המאבטחים חיפשו בקדחתנות אחריהם. הם סרקו בכל פינה במפעל באופן שיטתי ובשלב כלשהו, נכנסו לחפש בחדרי הקירור. מספר רגעים לאחר שנכנסו לחדר הקירור הרביעי, יצא אחד המאבטחים ואמר-
"בוס, מצאנו אחד. הוא הסתתר בין הגופות וכיסה את עצמו בדם, אבל הדפוק הזה הרשה לעצמו לנשום וראינו את האדים החמים יוצאים לו מהפה"
ראש צוות האבטחה נכנס לחדר הקירור. בתוך החדר הוא ראה את אלון כשהוא מכוסה בדם יושב על הברכיים וידיו משולבות מעל הראש, כשאחד המאבטחים מצמיד סכין לצווארו. לאחר שהביט טוב באלון, אמר לו-
"תגיד לי איפה מסתתר החבר שלך ואני אתן לך לחיות. אני אדאג לשבץ אותך באחד מצוותי העבודה במפעל", אלון ידע שהוא משקר לו. הוא הכיר אנשים מסוגו וידע שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו. הוא גם ידע שהם כבר תפסו והרגו את אחד מהם. הוא שמע מרחוק את הכלבים מתעללים בגופה. לכן, לאחר מספר רגעים, אמר בבהלה-
"כשנשמעה האזעקה היינו שלושה, אבל אחד מאיתנו נפל לתוך אחת המטחנות הפועלות כשהוא ניסה להתחבא וראיתי אותו נטחן למול עיני. אבל השני ברח לכיוון אחר כשנכנסתי להסתתר בחדר הקירור הזה"
"אתה בטוח שראית את חבר שלך מת?" שאל בטון מאיים.
"כן! ראיתי שהוא מת במו עיני!".
בתגובה הביט ראש צוות האבטחה במאבטח שהצמיד סכין לצווארו של אלון והנהן. המאבטח, הבין מיד את הרמז ושיסף את גרונו של אלון מבלי למצמץ. גופתו העירומה של אלון נפלה על רצפת החדר ושלולית גדולה של דם החלה להיווצר מסביבה. לאחר שהרגו אותו, הביא אחד המאבטחים קרס בשר גדולה, תקע אותה במרכז גופתו ויחד עם מאבטח נוסף הם הרימו ותלו אותו בסמוך לגופות האחרות שבחדר. מספר דקות לאחר שיצאו מחדר הקירור, האזעקה פסקה ומבצע החיפוש נגמר.

דקות ארוכות לאחר שפסקה האזעקה, המשיך עזרא לשכב בתוך מיכל הבשר הטחון, כשכל גופו מוקף בבשר אדום ושמנוני. הוא השתדל שלא לחשוב על העובדה שמדובר בבשר אדם. הוא ידע שאם יחשוב על כך, הוא עלול להקיא מגועל ולהסגיר את מיקומו. במקום זה, הוא חשב על אשתו ועל הבנות שלו. הוא היה חייב לחזור אליהם ולהזהיר אותם. הוא היה חייב להזהיר את כולם.
כשיצא מתוך הבשר הטחון, המפעל היה ריק. הוא שיער שהמאבטחים ביקשו מכולם לצאת בשעה שחיפשו אותו ואת חבריו וכנראה הם יחזרו בעוד מספר דקות. הוא ידע שהוא חייב לנקות את עצמו ולמצוא בגדים ומהר, אחרת מיד יזהו שהוא אסיר נמלט ויתפסו אותו. הוא הביט מסביב וראה שהמקום בנוי כמו קצבייה ענקית. מהניסיון שלו בקצבייה של אביו, הוא ידע שחייב להיות ברז מים וצינור בכל קצבייה. צינור מים שאיתו שוטפים בסוף כל יום עבודה את הרצפה מהדם ומשאריות הבשר. לאחר שסקר את השטח בעיניו, ראה עזרא בקצה המפעל כיור עם ברז מים שאליו מחובר צינור ארוך ולידם שורה ארוכה של לוקרים. הוא רץ במהירות לצינור ועל מנת שלא להשאיר עקבות, פתח את הברז והחל לשטוף את עצמו סמוך לפתח הניקוז של המים. כדי לנקות את עצמו היטב השתמש עזרא בסבון הידיים שהיה בדיספנסר שליד הכיור ושפשף את כל גופו באופן נמרץ עם הקצף שנוצר. לאחר שסיים שטף היטב את גופו, סגר את הברז והחזיר את הצינור למקומו. מיד לאחר מכן הוא יבש את עצמו בעזרת נייר ניגוב מגליל הנייר הענקי שהיה ליד הכיור והקפיד לזרוק את הניירות המשומשים לצפרדע פסולת הנייר והקרטון שהוצבה לא רחוק מהמקום בו היה. "מתברר שהמטורללים האלו מקפידים על הפרדת פסולת גם במקום הארור הזה", חשב לעצמו. לאחר שזרק את כל הנייר, רץ ללוקרים והחל לחפש בגדים ונעליים. למזלו אחד הלוקרים היה פתוח והיו בו בגדים ונעליים של פועל. הוא התלבש במהירות ושם לב כי הנעליים גדולות עליו בשתי מידות לפחות. כשקשר את השרוכים, חשב לעצמו- "עדיף נעליים גדולות בשתי מידות ולא קטנות בשתי מידות", כשסיים להתלבש, שם כובע ניילון לראשו, כמו שאר העובדים וראה מרחוק כי צוות העובדים החל לחזור למפעל. הוא ניצל את ההזדמנות והחל לצעוד לכיוון היציאה היחידה מהמתחם כשבדרך הוא עשה את עצמו עסוק בשלל עבודות. כשראה שאף אחד לא שם אליו לב, ניצל את ההזדמנות ויצא מהמפעל.

לאחר שיצא מהמפעל, הבין שאם הוא רוצה לברוח, יהיה עליו לעלות על אחת ממשאיות ה-"אקס-קבב" שיוצאות מהמפעל. כדי לאתר את איזור האריזה והשילוח של המשאיות הוא שם את כובע הניילון בכיסו וטיפס על גג אחד המבנים והסתכל על המסלול של מסוע הבשר שיצא מהמבנה הגדול בו היה. המסוע הארוך עבר לשני מבנים נוספים. הוא שיער לעצמו שהמבנה הראשון, הקרוב יותר, הוא איזור עיבוד ותיבול הבשר הטחון, והמבנה האחרון, המרוחק, הוא איזור האריזה והשילוח. לכן הוא ידע שהוא צריך להגיע למבנה האחרון. מאחר והשמש כבר כמעט שקעה, החליט עזרא לחכות ללילה ולנסות להגיע למבנה האחרון.
כשהחשיך, הפועלים מכל המפעלים החלו לעזוב את העמדות שלהם והלכו לאיזור המגורים. המקום היחיד שעוד פעל היה המבנה האחרון, מבנה האריזה והשילוח. עזרא שיער כי הם חייבים לסיים לארוז את כל הבשר שנטחן באותו היום ולכן הפועלים ששם מתעכבים. הוא הבין שעליו למהר אם הוא רוצה לצאת מהמפעל עוד הלילה ולכן ירד מעל הגג בו הסתתר עד כה והחל ללכת, כשהוא מסתתר בין הצללים, לכיוון המבנה המרוחק. הוא ידע שהמאבטחים במקום שאננים בשל העובדה שאף פעם לא הייתה בריחה ממפעל המיחזור, אך הוא חשש מהכלבים שלהם. הוא ידע שבעלי חיים אף פעם לא נכנסים לשאננות והכלבים האלו קטלניים. כשהגיע למבנה המרוחק הוא שחרר אנחת רווחה ונכנס אליו בשקט. הוא ראה שהפועלים מעמיסים חבילות קבב לשתי המשאיות האחרונות שהיו במתחם והבין שהוא חייב לעלות על אחת מהן. הוא המתין, בשקט מותח, לשעת הכושר הנכונה וכשנהג המשאית הקרובה אליו, יצא כדי לעשן, הוא ניצל את ההזדמנות וטיפס על גג המשאית. הוא נצמד בכל כוחו לגג והמתין בסבלנות שהפועלים יסיימו את מלאכת ההעמסה. כשסיימו הפועלים את עבודתם, הוא שמע את דלת תא הקירור נסגרת ואת התנעת המשאית. לאחר דקות ספורות, יצאה המשאית מהמתחם כשעזרא על הגג שלה. עזרא עשה את הבלתי אפשרי. הוא הצליח לברוח ממפעל המיחזור.

כשהגיעה המשאית לעיר, חיכה עזרא שהמשאית תעצור. הידיים שלו כבר כאבו מהאחיזה שלו בדפנות ארגז הקירור הגדול. העצירה הראשונה של המשאית הייתה ב-"סופרמרקט סרוסי" שפעל 24 שעות ביממה. עזרא זיהה מיד את המקום, הוא היה במרחק של 20 דקות הליכה בלבד מהבית שלו. כשיצא הנהג מהמשאית ונכנס לסופרמרקט, ניצל עזרא את ההזדמנות, ירד מהמשאית והחל ללכת לביתו בקצב הליכה רגיל. הוא לא רצה לעורר חשד מיותר ולכן לא מיהר יתר על המידה. כשהגיע סמוך לבניין שלו, חיכה מספר דקות. הוא רצה לוודא שאף שכן לא נמצא בחדר המדרגות או בחנייה וכשראה שהשטח פנוי נכנס לבניין ועלה לבית שלו. הוא לקח את המפתח הרזרבי שהיה מונח באופן קבוע מתחת לעציץ בכניסה לדירה, פתח את הדלת ונכנס לבית. "הצלחתי", אמר לעצמו ושחרר אנחת רווחה.
אישתו והבנות ששמעו שמישהו נכנס לבית נבהלו, ומיהרו לראות מי זה. הם היו המומות לראות שמדובר בעזרא.
"עזרא?! מה אתה עושה פה? איך זה יכול להיות?!", שאלה אשתו.
"דפנה, ברחתי ממפעל המיחזור. את לא מבינה מה קורה שם. זה יותר גרוע ממה שחשבתי. יהיה לך קשה להאמין אבל הם הורגים שם את האנשים שנשלחים למאסר עולם, טוחנים אותם ועושים מהם "אקס-קבב". את מבינה? אנחנו אכלנו עד עכשיו בשר אדם ולא בשר מהונדס! בשר של אנשים כמוני וכמוך!"
"מה?!איך?!", אמרה, כשניכר היה על פניה שקשה לה לעכל את כל מה שאמר לה.
"אבא, אתה עוד פעם מתחיל עם השטויות שלך על המפלגה הירוקה וה-"אקס-קבב". לא נמאס לך כבר?", אמרה גילי.
"הלוואי ואלו היו שטויות חמודה. לצערי הכל אמת. ראיתי את זה במו עיני. את הגופות של האנשים המסכנים תלויות על קרסי בשר לפני שטוחנים אותם במטחנות ענק"
"די! תפסיק! אני לא רוצה לשמוע יותר את השקרים שלך", אמרה מיקה, הלכה לחדר שלה וטרקה את הדלת.
"תשמעו, אנחנו חייבים לברוח מכאן עוד הלילה. אם ידעו שברחתי, הם יבואו לחפש אותי ולא נראה לי שהם יסתפקו בי הפעם. אני מצטער שגררתי אתכם לתוך זה, אבל לא היה לי לאן ללכת. דפנה, תתחילי לארוז ותגידי גם לבנות לארוז. תיקחו רק תיק אחד כל אחד. לא נוכל לקחת יותר. אני מציע שנברח אל מדינת הבשן. דודה שלי סילביה גרה בקצרין, והיא תעזור לנו. אני בטוח בכך. זה הסיכוי היחיד שלנו. עכשיו אני חייב לאכול משהו ולשתות, לא נגעתי בכלום מהבוקר".
דפנה והבנות החלו לארוז, בשעה שעזרא טרף את כל מה שראה במקרר, למעט מנת ה-"אקס-קבב" שנשארה מהצהריים. כשסיים לאכול, הלך לחדר לארגן את התיק שלו, כשלפתע נשמע פעמון הדלת.
"מי זה?", שאלה דפנה בחשש…
"המשטרה הירוקה גברתי. תפתחי בבקשה את הדלת!"
דפנה ניגשה לדלת, פתחה אותה ולתוך הדירה נכנסו ארבעה שוטרים חמושים. שוטר בעל דרגות קצונה פנה לדפנה ולבנות ואמר-
"קיבלנו הודעה שיש בדירה אסיר נמלט. אתן יודעות על זה משהו?"
בתגובה אמרה-
"לא, על מה אתה מדבר?", אבל הקצין לא הקשיב לה, הוא כבר קיבל את הסימן שחיפש וארבעת השוטרים מיהרו לחדר השינה ותפסו את עזרא, שלא הבין איך הם עלו על הבריחה שלו ועל המיקום שלו. לאחר שאזקו אותו, הודיע הקצין בקשר-
"מוקד, כאן קודקוד 321, המודיעין היה אמיתי. האסיר הנמלט בידינו!"
לאחר מספר שניות, צווח מכשיר הקשר-
"קודקוד 321, כאן מוקד. קיבלתי. כעת אתה מתבקש להמתין בדירה עם האסיר עד להגעת קודקוד ברזיליה וקודקוד נוסף מהמפלגה"
"רות הישר!", ענה ומיד הודיע לשוטרים שלו שמפקד המשטרה הירוקה עצמו ועוד בכיר מהמפלגה עומדים להגיע לדירה. השוטרים בדקו מיד את ההופעה שלהם. הם רצו להיראות הכי טוב שאפשר כשיגיעו הבכירים.

לאחר כשעה, הגיעה הגוורדיה לדירה. כשנכנס מפקד המשטרה, הצדיעו לו השוטרים. מיד אחריו נכנסה למתחם אישה, כבת 50. גילי ומיקה זיהו אותה מיד. זאת הייתה לילי פרומר, שרת הביטחון בכבודה ובעצמה. היא נחשבה לאחת הנשים החזקות במפלגה הירוקה והיו שמועות על כך שהיא המועמדת להחליף את ראש המפלגה בבחירות הבאות. לאחר שנכנסו לדירה, שאלה שרת הביטחון את הקצין-
"אני מבינה שזה האסיר הנמלט. עבודה טובה. דיברתי עם המפקד שלך בדרך ונראה שאתה עומד לקבל קידום"
"תודה, המפקדת!", אמר הקצין כשהוא נרגש.
"אין צורך להודות לי. אחרי הכל, אתה הוא זה שתפס את האסיר הראשון שהצליח להימלט ממאסר עולם במפעל המיחזור"
מהרגע שתפסו אותו, חכך עזרא במוחו וניסה לשחזר היכן טעה ומתי בדיוק עלו על כך שהוא ברח, אך לצערו, הוא לא הצליח לשחזר את הטעות שלו. לאחר ששמע את דבריה של שרת הביטחון, צעק-
"זה לא מאסר עולם! זה עונש מוות! אתם הורגים את כל מי שנכנס למפעל ועושים ממנו "אקס-קבב". בני זונות חסרי לב!"
שרת הביטחון הביטה בו בסקרנות ולאחר מספר רגעים אמרה לקצין-
"עכשיו תדאג לקחת את הזבל השקרן הזה בחזרה למאסר עולם במפעל המיחזור"
"כן, המפקדת, מיד!", אמר.
באותו הרגע הביטה שרת הביטחון על מיקה ואמרה-
"את בטח מיקה. את ילדה גיבורה. עשית טוב שהתקשרת אלינו. בזכותך גם אמא שלך וגם אחותך הגדולה ניצלו ממאסר עולם במפעל המיחזור. הבנתי שאת ואחותך חברות בתנועת הנוער של המפלגה. תדעי לך שאני צופה לילדה חכמה ונאמנה כמוך עתיד מזהיר במפלגה"
"מיקה?! זאת היית את? את הלשנת עלי. אני לא מאמין! אני לא מאמין!", זעק עזרא בחוסר אונים, בשעה שהשוטרים הוציאו אותו מהדירה אזוק לתדהמתן של דפנה וגילי.

לאחר שהוציאו השוטרים את עזרא מהדירה, ניכר היה שמיקה מאוד מתרגשת וגאה. העובדה שהרגע לקחו את אבא שלה ועומדים להפוך אותו לקבב, לא הפריעה לה כהוא זה. היא עדיין הייתה מאוד נרגשת מהעובדה ששרת הביטחון, לילי פרומר, הגיבורה שלה, ביקרה אותה בבית שלה, שיבחה אותה על ההתנהגות שלה ואף אמרה לה שמצפה לה עתיד מזהיר במפלגה הירוקה…