ההן, שם.

ראיתי שתי נערות, בערך בגילי, מסתתרות מאחורי הגדר. האחת, עם השיער הארוך, האסוף לצמה ארוכה ארוכה, אמרה לשניה: "את יודעת, אם לא נצא מכאן בחיים, לא תהיה לי ברירה אלא לומר את הכל."
"את הכל?" שאלה השניה, שחבשה על ראשה כובע צמר. היא, מצידה, כנראה לא ידעה דבר על ה"הכל" הזה. "מה את רוצה לספר לי?"
"את המובן מאליו."
נראה, שהשניה עדיין איננה מבינה. "לא חשוב", אמרה האחת עם הצמה. "כרגע כדאי למצוא מסתור טוב יותר. כדי לחיות יותר."
"אוכל להצטרף?", שאלתי. האחת עם הצמה היססה, והסתכלה על השניה כמבקשת הצלה. השניה לקחה את הפיקוד ואמרה: "בוא איתנו".
הן צעדו בזהירות אל עבר בקתה מרופתת שעמדה בסוף השדרה, ונכנסו לתוכה. מסריח, מאובק, מעופש. בקתה ישנה נטושה.
"בואו הנה", לחשה האחת עם הכובע. התיישבנו במרתף, הרטוב והמסריח, והתחלנו ללחוש שיחה.
"אז, מה השמות שלכן?" שאלתי. מתוך נימוס, כמובן. "אני לורן" אמרה האחת עם הכובע, "וזאת אווילין" והצביעה על השניה. אווילין נעצה בי מבט. נראה שהיא לא אוהבת את נוכחותי כאן. היא הוציאה אנחה.
"את באמת לא יודעת את המובן מאליו?" אווילין שאלה.
"בבקשה תספרי לי, אווילין, מה זה אומר", השיבה לה לורן.
אווילין התחמקה. "אתה יודע מהו המובן מאליו?" היא לחשה, והפנתה את הראש אליי. עכשיו שמתי לב, שהיא מסמיקה, ושהמבט שלה מוסר מסר מיוחד.
הבנתי.
"אני יודע", לחשתי. "אבל אני לא אומר."
"אוף איתכם, שנייכם!" לחשה לורן בכעס. "מה זה כבר יכול להיות?"
אווילין לפתע הניחה את ידיה על כתפייה של לורן, התקרבה אל פרצופה ולחשה:
"אני אוהבת אותך, לורן. אני כאן כדי להגן עלייך, ואני אעשה הכל כדי שאת, המלאך שלי, תצאי מכאן בשלום."
עינייה של לורן נפקחו. היא הסמיקה קשות, והסתכלה על הרצפה.
אווילין לקחה את ידה והעבירה אותה על לחייה של לורן. לורן הסתכלה עליה, ואז עליי. חייכתי אליה והינהנתי. היא עצמה את עינייה, ונתנה לאווילין לנשוק לה נשיקה קטנה.
"אווילין", לורן לחשה לה קריאה, לקחה את ידיה והסתכלה בעינייה. "אנחנו נצא מכאן, ביחד."
ואז היא הסתובבה אליי, חייכה ואמרה: "וגם אתה תבוא."