שמיים בגוונים של כתום-ורוד-סגול – חלק ד’ – לורה

מרשל ואני היינו זוג עוד מימי התיכון. אני מניחה שהעובדה שהייתי בקבוצת המעודדות עזרה במשהו כדי לקרב בינינו. הבגדים הצמודים, החצאיות הקצרצרות, התלתלים הבלונדינים עשו את שלהם ומרשל, כמו עוד כמה מחבריו היו דלוקים עליי. בתחילת השנה הייתי מאוהבת בלוק, חברו הטוב והשקט של מרשל ואפילו יצאנו כשלושה חודשים אבל מרשל לא ראה בעובדה שאני תפוסה בעיה ועשה כל דבר כדי שאפול בזרועותיו, גם אם זה אומר לבגוד בחברו. בדיעבד הייתי צריכה לשים לב לנורות האזהרה האדומות. בחור שמרמה את חברו הטוב, ככל הנראה יתייחס כך גם לאנשים אחרים בעתיד כולל לבת זוגו או אשתו. בסופו של דבר מרשל הצליח לכבוש אותי והפך אותי לבחורה המאושרת ביותר בעולם כך לפחות חשבתי. יצאנו שנתיים, אשר במהלכן הייתי בטוחה שאני בפסגת העולם, הוא הרעיף עליי מתנות, לקח אותי למסעדות, התקשר, כתב מכתבים רומנטיים, ובמיטה הוא היה המאהב המושלם. מרשל למד בקולג' ראיית חשבון ואני נרשמתי ללימודי ערב בהנהלת חשבונות, פתחתי חנות להלבשה תחתונה ודיגמנתי בפרסומות לחנות, לבושה בדגמים שמכרתי למורת רוחו של מרשל כיוון שהסתבר שהוא גם קינא לי. שאלתי את עצמי בכל יום למה מגיע לי כל הטוב הזה. העתיד נראה ורוד ומבטיח כשמרשל הציע לי נישואין. החתונה שלנו הייתה כמו בן הזוג, מושלמת ומושקעת ובעודי מקשיבה לנדרים שמרשל הקריא לי מול כל קהל האורחים חשבתי לעצמי שאני ברת מזל. אבל משהו השתנה ביחסים שלנו כשלא הצלחתי להרות כמעט שנה לאחר החתונה. מרשל טען שאנחנו לחוצים ואולי נצא לחופשה. זרמתי עם הרעיון שלו, אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא העניין. נסענו לחופשה בת חודש אצל הוריו. הם קיבלו אותי בחום ובאהבה אלא שלא הם צריכים להכניס אותי להריון אלא הבן שלהם. בתום החודש חזרנו הביתה ועדיין הנס לא קרה. בהדרגה התחלנו להתרחק אחד מהשנייה עד שהחלטנו להיפרד. הוחלט שאני נשארת בבית השכור ומרשל עוזב, הייתי אסירת תודה על כך שלא הייתי צריכה לשנות דברים נוספים בחיי מלבד הסטטוס שלי. האמת שהסתתרה מאחורי המחווה הג'נטלמני הייתה, שמרשל עבר לגור מיד עם פרדתנו עם קירה, המזכירה המצודדת שעבדה אתו במשרד. את הפרט הקטן הזה גיליתי במקרה משכנה "טובת לב" שחשבה שכדאי שאדע שהיא ראתה את מרשל עם מישהי שהיא לא מכירה. למזלי היו לי חברות טובות שרוממו את מצב רוחי, עודדו והיו שם בכל פעם שהרגשתי את ההשפלה מרימה ראש. חודשיים אחרי, בעודי מחלימה משיברון הלב, מרשל הופיע על מפתן ביתנו המשותף פעם, וביקש שאקבל אותו בחזרה. הוא היה שבור ואמר לי שזו הייתה טעות חייו שהסכים להיפרד ממני. ואני סתומה שכמותי, לא יכולתי לעמוד בפני הקסם ששבה אותי כבר פעם אחת, הסכמתי שנחזור להיות ביחד.
שמונה שנים ניסינו להרות ללא הצלחה, שמונה שנים שבהן ניסינו כל שיטה אפשרית. התייעצנו עם רופאים קונבנציונלים ולא קונבנציונלים, שתינו שיקויים, לקחנו תרופות סבתא, תנוחות ישנות וחדשות אבל כלום לא עבד. ומרשל, הוא התנהג למופת לאורך כל התקופה, אולי בין היתר מכיוון שחש שהיעדר ההיריון הוא אשמתו. הרופא טען שה- GPS של הזרעים שלו לא עובד כמו שצריך והזרעים המועטים שלו שוחים לאחור במקום לעבר הביציות שלי.
ואז זה קרה, אחרי שמונה שנים של כישלונות, חווינו הצלחה אחת גדולה והרופא בישר לנו שאנחנו בהריון עם שלישיה. היינו כל כך מאושרים, אפילו שהבנו שלגדל שלישיה יהיה מאוד לא פשוט פיזית, נפשית כלכלית. בשבוע ה-10 להיריון הרופא שרק ביצע בדיקה שגרתית, בישר בפנים חמורות סבר, שהוא לא רואה דופק אצל אחד העוברים ועברנו התקף חרדה מטורף מלווה בשבועות לא פשוטים עד שהתייצבנו חזרה . לבסוף נולדו לנו שני תינוקות, בנים מתוקים ומקסימים ג'וש וריצ'י שהיום הם בני 14.5 , המלאכים.
אחרי שהבנים נולדו הפסקתי לעבוד והפכתי לאמא במשרה מלאה. יכולנו להרשות זאת לעצמנו כלכלית. מרשל התקדם במהלך השנים והרוויח יפה ואני רציתי להיות עם הבנים ולהיות האמא הכי טובה, אז נשארתי בבית.
אז איך הגעתי לכאן בסופו של דבר? אתן בטח שואלות. עד כאן זה נשמע די סטנדרטי, ככה זה בחיים לפעמים אתה למעלה ולפעמים למטה. ואני קיבלתי קצת מזה וקצת מזה.
אל תכססו ציפורניים, אני כבר סוגרת לכן את הפינה. לא סתם אומרים שקשה ללמד כלב זקן טריקים חדשים. נאמנות למשל היה טריק שהכלב הזה לא יכול היה ללמוד ומסתבר שבמהלך השנים מאז שהבנים נולדו היו לו כל מיני עניינים, עם כל מיני מזכירות, עובדות, נשים מזדמנות שפגש בבר ליד העבודה, רק שאני לא ידעתי עליהן. ומה שלא יודעים לא מזיק, אבל את העניין האחרון שהיה לו עם מלאני, אמא של ג'ון, חבר של ג'וש, הוא הפך למופע עם קהל לא צפוי, כך שזה נודע לי בין אם רציתי או לא.
באותו בוקר הסעתי את הבנים לביה"ס ופגשתי את חברותיי לארוחת בוקר וקניות. במהלך קניית סט כוסות מעוטרות בפרחי סיגליות לבית, כאב בטן חד תקף אותי ונאלצתי לוותר על המשך התוכניות המשותפות שלנו לכל היום.
"מה האוטו של מרשל עושה בחנייה?" שאלתי את עצמי כשהחניתי ובאותה נשימה גם עניתי לעצמי שכנראה גם אותו תקף וירוס של הבטן.
טוב, נעשה לנו כוס תה ונבלה את המשך היום ביחד, זה יכול להיות נחמד, חשבתי.
הבית היה שקט, לא היה אף אחד בחדר אורחים ובמטבח אז עליתי לקומה השנייה – קומת חדרי השינה. הדלת בחדר שלנו לא הייתה סגורה עד הסוף אז נכנסתי דרכה במטרה להגיע לחדר האמבטיה והשירותים כיוון שהבטן שלי התהפכה.
אלא שאז קפאתי על מקומי. מרשל לא היה לבד במיטה הזוגית שלנו, מלאני, הייתה אתו, שניהם גונחים ומשמיעים קולות רמים. כנראה שזו הסיבה שהם לא שמעו שנכנסתי לבית. לרגעים ספורים גיליתי סקרנות בתנוחה המעניינת שבה עינגו אחד את השנייה, הייתי מופתעת מהתעוזה ומאוכזבת מכך שמרשל לא ניסה אותה איתי.
עשר שניות עמדתי כך, בפתח הדלת, מביטה בהם מתנועעים להם בהרמוניה מושלמת עד ששניהם הבחינו בי, מרשל ניתר ושלף עצמו מתוך הגברת והסתכל בי באימה.
"אני נכנסת לשירותים, כי כואבת לי הבטן. כשאני מסיימת לשלשל אני מבקשת שהכלבה הזו לא תהיה כאן" וככה בשיא האדישות שיכולתי לגייס לטובת האירוע נכנסתי לשירותים ושיחררתי הכל. בכי וחרא, לא בהכרח בסדר הזה.

כל הנשים בחדר צחקקו למשמע הסיפור של לורה. נראה לי שזו גם הייתה המטרה שלה, אולי מן דרך לרפא את הנפש הפצועה שלה, פשוט לצחוק על כל העניין.
"מיותר לציין שעוד באותו יום, מרשל ארז את דבריו ועזב את הבית. הוא עבר לגור עם מלאני הכלבה הבוגדנית שגם עזבה את בעלה לטובת מרשל בעלי. כולם דיברו על זה: ברחוב, האמהות בבית הספר ואפילו המורים וצוות ההנהלה. יצא שאני הייתי הקורבן של האירוע אז "זכיתי" לאהדת הקהל, אבל אני לא בטוחה שזה היה דבר חיובי כל כך ומי יודע מה הם אמרו מאחורי גבי. השתדלתי מאוד להרחיק ולסנן את המידע עבור הבנים, אבל ברור שהם ידעו ונפגעו. אני אמנם שמחה שהדברים התגלו ובוגדנותו של מרשל יצאה לאור אבל להגיד שזה שיפר את החיים שלנו, את זה אני לא יכולה להגיד. אני מתמודדת עם ההשלכות של האירוע עלי ועל הבנים".
לורה סיימה את סיפורה ולי נותר רק לתהות על המשמעות של שלושת הסיפורים: של טרייסי, פטרישיה ולורה, עבורי. כל אחד מן הסיפורים מזעזע בדרכו ולא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחת מהן, זה בלשון ההמעטה. שוב ושוב החיפוש אחר האושר עלה והדהד בראשי, אלא שהפעם הייתה לי תמונה קצת יותר ברורה של מה אני צריכה. נפרדתי מדיינה ומבנות הקבוצה. הבטחתי שאגיע למפגש הבא אם כי לא הייתי ממש בטוחה שהוא נחוץ ונסעתי הביתה….