הקבצן

צלצול מתכתי של פעמון מילא את הבית. החשתי צעדיי ומיהרתי לראות מי בדלת. הסטתי הצדה את המנעול העליון, סובבתי את המנעול התחתון – אישה מבוגרת שמתגוררת בגפה תמיד צריכה להיזהר. הדלת החליקה אחורנית ואני הצצתי אל חדר המדרגות. מולי עמד אדם כבן חמישים, לבוש בגדים מרופטים. עיניו היו גדולות וכהות, פניו חרושים קמטים וזקנו מלא. הוא הביט בי כאילו אני עומדת לבחון אותו והוא מתרכז בכדי למצוא את התשובות הנכונות.
"סליחה, גברת, אני מצטער שאני מפריע. אפשר לבקש משהו? הבת שלי חולה במחלה כרונית קשה, ואני צריך כסף כדי לקנות תרופות יקרות. אולי תוכלי לתרום לי משהו? אני אדם עובד, לא מקבץ נדבות, אבל אין לי ברירה, אני רוצה לעזור לה." הוא החזיק בידו תצלום של נערה צעירה והפנה אותו אליי. אף על פי שדיבר באופן ישיר והגיוני, נימת הדיבור שלו הייתה מעט מתרפסת, כאילו ביקש להביע בקולו את מה שלא עלה בידו לומר במלים: הבת סובלת, הוא מיואש וחרד שלא ימצא מרפא, הוא נאלץ לפנות לאנשים זרים ולבקש תרומה.
הנעתי את ראשי בתנועה של סירוב ומיד סגרתי את הדלת, אולם משום מה לא נעלתי אותה. משהו בהבעת פניו העיר בי איזו אי נוחות. בדרך כלל אני מסרבת באדישות. איני מאמינה לכל הסיפורים הללו ואני משוכנעת שקבצנים לוקחים את הכסף לעצמם. אין קרובי משפחה חולים, רק תמונות שנגזרו מז'ורנל כלשהו. אולם הפעם נותרתי עומדת מאחורי הדלת.

פתאום נזכרתי במסיבת יום ההולדת של בת דודתי.

הזיכרון צף ועלה, כאילו הייתי יושבת עתה בגינה הנעימה מאחורי הבית הנאה. לפני ימים אחדים, בשבת שטופת שמש, התקבצו בני משפחה וחברים בחצר רחבת הידיים תחת עץ אלון גבוה שענפיו מטילים צל על הגינה לחגוג את יום הולדתה של בת דודתי. שני שולחנות מכוסים במפות לבנות היו מלאים עד אפס מקום: על אחד הייתה תבנית אפייה גדולה ובתוכה נתח בשר צלוי, קערת תפוחי אדמה אפויים ומיני סלטים עשירים, ועל השני היו מונחים מיני נקניקים משובחים, גבינות הולנדיות, מטבלים, דברי מאפה טריים מעלים ריח מפתה. בעלה של בת דודתי חלץ פקקים של בקבוקי יין שהעלו קול של התפקעות עליזה ואחריו תסיסת אלכוהול משובבת לב. המיה נעימה של שיחות וצחוקים מלאה את החצר כשנשמע קול פעמון הדלת.
בת דודתי מיהרה ופתחה את השער. בדלת עמדה אישה בהירת שיער אוחזת בידה של ילדה כבת עשר. הן שוחחו בשקט, ואז נכנסה הבת דודה לבית וכשיצאה אחזה בשטרות כסף. עוד רגע הייתה מוסרת אותם לאישה, אולם אחד האורחים, גבר כבן ששים שלא ידעתי מיהו, פרץ בצעקות רמות, "אל תתני לה נדבה! שתלך לעבוד! אסור לתת להם. את רק מזיקה לה, ועוד יותר לילדה שלה, שחושבת שכך מרוויחים כסף. שתצא מפה! מיד!"
בבת אחת שככה ההמולה הנעימה והכול הביטו בגבר, שבשל הצעקות שלו הפכו פניו אדומים ומיוזעים. האישה הבלונדינית הביטה סביב במבוכה גלויה אולם לא נסוגה, עיניה נעוצות בשטרות בידה של בת דודתי. אולם משגברו צעקותיו של האורח היא הסתובבה אחורנית עם הילדה והלכה לה, ועוד עלה בידי לראות את בד דודתי דולקת אחריה עם הכסף. האורח פנה חזרה אל האורחים והסביר בלהט שאסור לתת נדבה, צריך לחנך אנשים לצאת לעבוד, זה נכון עוד יותר לגבי הורים שכך מקנים לילדיהם ערכים מעוותים, לפי דעתו יש לאסור בחוק מתן נדבות לאנשים פרטיים, בפרט כאילו שיכולים לצאת לעבוד. בת דודתי, ששבה למסיבה, מלמלה בהתנצלות אל האורחים "מה אשמה הילדה?" בנימה שמבקשת לרצות את האורח התוקפני, שעתה ישב לסעוד, ואת שאר המוזמנים.
לאחר דקות אחדות שככה המהומה, אולם רוח צוננת מעט השתרבבה אל החמימות המשפחתית של האירוע; קרום שקוף אבל ממשי שהקיף את האורחים התבקע לו, מתיר רסן שקודם לכן היה מתוח ומהודק. בת דודה אחרת שישבה לידי לחשה שהאורח הצעקן עשיר כקורח, בעלה העיר בשקט שהוא צודק אבל בכל זאת רחמנות על האם והילדה, אישה שישבה לידו אמרה בנימה צדקנית שזה מאוד לא מנומס לפרוץ בצעקות כאלו בחגיגת יום הולדת, הוא צריך היה להבליג ונער צעיר תהה מדוע זה מרגיז אותו כל כך; אם הוא לא רוצה שלא ייתן נדבה, זה הכול. נתח עולם שצריך היה להיוותר מחוץ לחצר הנאה הסתנן פנימה, מעיר תהפוכות נפש שהכול ניסו להסתירן.
אני ישבתי מהורהרת, מביטה בבת דודתי מתנצלת בדרכה המגושמת – מבקשת לא להרגיז איש, לרצות את כולם –ובאורחים שהעלימו עין מן המבוכה שלה, גלויה ומביישת.

פתאום, מבעד לחרך חבוי, הסתנן ונארג זיכרון האירוע ההוא בבית הקפה.

לפני כמה חודשים ישבנו יחד בשעות הבוקר, נשים מבוגרות שנפגשת מדי שבוע בבית קפה שכונתי. על השולחן היו מונחים ספלים נאים, מעוטרים בפרחים כחולים, מלאים בקפה ובתה. לצדם היו דברי מאפה שונים, מבריקים ומעלים ניחוח של בצק טרי שזה עתה נשלף מתנור אפייה בירכתי בית הקפה. קנקן מים מזכוכית ירקרקה ניצב בלב השולחן ולצדו היה אגרטל פעוט עם זר פרחים קטנטן. מפיות קטנות, ועליהן דוגמה עדינה ושובת לב של ריבועים ועיגולים, היו נתונות במעמד מקרמיקה בהירה ומבריקה. המלצרית ניגשה שוב ושוב אל השולחן, שואלת בחיוך מאולץ אם יש צורך במשהו נוסף.
לעתים דומה השיחה ביננו לאוסף מקרי של מלים שנאספו מדף מסוים בספר; יש לשער שהן קשורות בדרך כלשהי אולם הרצף ההגיוני אינו ברור. אחת פולטת משפט נחרץ על המצב הפוליטי העגום, חברתה מעירה שכלתה עובדת במשרד ממשלתי, שלישית אומרת בקול רם שנכדה מוכשר כל כך, הוא זכה בפרס בבית הספר, ואחרת ממלמלת שמחירי המזון מאמירים בזמן האחרון. אולם אף שנדמה שהמשפטים הללו תלושים ונטולי הקשר, בכל זאת השיחה הולכת ומתפתחת. כל אמירה מולידה תגובה כלשהי, העוגות עוברות מיד ליד והמשקאות נצרכים לאטם, שהרי דו-שיח בין בני אדם לא תמיד מתגבש לידי תבנית הגיונית וסדורה. המשפטים שמהדהדים מסביב לשולחן מעידים ששיחת נפש עשויה להתקיים גם מבלי שנמצאו המלים המתאימות.
אולם באותה פעם, בראשית הסתיו, התקרב לאטו קבצן את השולחן שלנו. גבר מבוגר, אולי בן גילנו, בעל שיער פרוע וגיבנת קטנה, לבוש מעיל גדול מכפי מידתו ונעליים בלויות. הוא חלף לאטו בין באי בית הקפה, לא אומר דבר, רק מושיט כף יד מגושמת ושרוטה לקבל נדבה. מרבית האנשים התעלמו ממנו, אישה אחת נתנה לו מטבע, והוא פסע לעברנו בצעדים קטנים ואטיים. איני יודעת מדוע אולם חרדה בלתי מובנת השתלטה עליי כשראיתי אותו קרב. הוא לא נראה תוקפני או אלים אלא דווקא כנוע, אולם הנוכחות שלו הטילה עליי פחד; עיניים שמביטות סביב באופן תכליתי לגמרי, כל אדם הוא כלי, מקור אפשרי לשקלים אחדים. נדמה היה כי הוא לא רואה דבר אלא רק מתחקה אחר תנועת גוף שמבשרת יד שתישלח אל הארנק.
כשעמד ליד השולחן שלנו אמרה אחת הנשים בלחש "שיסתלק מכאן. הוא מלוכלך כל כך," ואחרת הוסיפה "צריך להיזהר, בטח יש לו מחלות." הוא סקר במבטו את הנשים ולבסוף כופף את גוו עוד יותר עד שהגיבנת הזדקרה מעלה, והושיט כף היד קעורה מבלי לומר מילה.
מחצית קרואסון קינמון נצנץ באור השמש, כוס מיץ תפוזים סחוט העלה בוהק כתמתם, נתח מאפה עגבניות וגבינה נראה כפסיפס אדום לבן, שאריות סלט פירות קטן נדמו לפנינים צהובות לבנות, הקבצן הביט באוכל ולא אמר מילה. "מסכן," מלמלה אחת הנשים, "אולי ניתן לו משהו?" ואחרת נאנחה. אולם אז קמה במפגיע אחת החברות, שלפה בתנועה רחבה את הארנק מן התיק שלה והוציא שטר של חמישים שקלים. פניה אימצו פניה ארשת פנים יהירה; הגבות התרחקו זו מזו והזדקפו מעלה, הנחיריים התרחבו והפה התכווץ בתוכחה. היא החלה להסביר בקול גבוה שאדם צריך שיהיו בו רחמים, אי אפשר לראות אנשים סובלים ופשוט להתעלם, בכל זאת כולנו בני אדם, צריך להיות רגיש למחסור של הזולת, לתת מעט ממה שיש לנו לאחרים, והוסיפה עוד ועוד על חשיבות הלב הפתוח והרגיש. בסופו של הנאום הקצר היא הניחה את השטר באופן מופגן בכף המלוכלכת והשרוטה של הקבצן.
הוא הביט בה באדישות, תחב מיד את השטר בכיס מכנסיו ואז – בתנועה חדה ופתאומית, יד נשלחת בזריזות קדימה ונסוגה בבת אחת – חטף את שארית הקרואסון שהייתה מונחת על השולחן והסתלק במרוצה, שומע מאחוריו צווחות בהלה רמות וביניהם משתרבבת צעקה "חבל שנתתי לו את הכסף."

החלטתי להציץ מחור ההצצה בדלת, לראות אם הקבצן עדיין שם. לא ראיתי דבר אולם נדמה היה לי אני חשה בנשימה בצדה האחר של הדלת; כמו חיה שחשה בנוכחותה של חיה אחרת. אמרתי לעצמי שבוודאי הסתלק כבר, הרי אני עומדת דקות ארוכות מאחורי הדלת, שקועה בזיכרונות. עצרתי את נשימתי, עמדתי על קצות האצבעות ופתחתי לאט לאט את הדלת, בכדי שלא תישמע אפילו חריקה קטנה.
מחוץ לדלת הוא עמד, ידיו רפויות לצד גופו וראשו מושפל מטה. כשראה את הדלת נפתחת הרים את הראש, הביט בי וחיוך שיש בו קורטוב של לעג התפשט על שפתיו. "אין בעיה גברת, אני מחכה פה," הוא אמר בקול צרוד, מבקש לטשטש שבריר צחוק שהשתרבב לקולו; מן שמחה לאיד על כך שלא נעלתי את הדלת והסתלקתי, גילוי של חולשה שאי אפשר להפריכו.
הגפתי בחוזקה את הדלת והחלטתי לתת לו כמה מטבעות של שקל בכדי שילך לו. התחלתי להתרוצץ בבית, חיפשתי בקערה הקטנה במסדרון שבה אני מניחה כסף קטן, בתיק שלי, בחדר השינה, בסלון, אולם נדמה כי המטבעות נעלמו כולם. התהלכתי במהירות, כאילו אסון מתרגש ובא ואני מבקשת למנוע אותו.

פתאום התפקעה קליפה הפנימית וזיכרון התחנה המרכזית נתגלה.

בועת ילדות שהשתמרה שנים ארוכות, קולות ומראות שנדמה ששקעו ונעלמו והנה פתאום, בחטף, הסתבר שהם שימרו את החיוניות שלהם והם עדיין רווי צבעים וריחות. בילדותי נסעתי עם אמי מדי פעם אל מחוץ לעיר. בכל פעם שעברנו בתחנה המרכזית חלפנו על פניו של קבצן ליד הכניסה לתחנה. בפעם הראשונה שראיתי אותו אחזתי בחוזקה בידה של אמי והיא הביטה בי בתמיהה. גבר ישב על קרטון חום על הרצפה, שתי רגליו קטועות עד ברכיו ומכנסיו המזוהמים היו קשורים מתחת לברכיים. גופו נשען על הקיר, הוא הביט בעוברים ושבים, ממלמל מלים בלי ברורות שהופסקו לעתים בשל שיעול כבד. לפניו הייתה מונחה קופסה קטנה עם מטבעות אחדים.
רציתי לעצור, להביט בו ולברוח; המצח שקמטים מאונכים חרוטים בו, עיניים פעורות עד תום, פה כמעט נטול שפתיים, זקנקן שחלקו ארוך וחלקו קצר, חולצה כהה מוכתמת, כפות ידיים גדולות וגסות, ציפורניים שחורות והרגליים הקטועות מונחות לפניו כאילו לא היו חלק מגופו.
אימא, בואי ניתן לו כסף, הוא מסכן כל כך; אל תדאגי, בטח יש אנשים שעוזרים לו; אבל איך? הוא לא יכול ללכת; יש אנשים שמסייעים לקבצנים האלה; למה שלא ניתן לו מטבע? הוא לא יכול לקום; אני בטוחה שיש לו קביים, לפעמים הוא לא יושב פה; אימא בבקשה, בואי ניתן לו משהו, הוא כל כך מסכן; יש המון מסכנים בעולם, אי אפשר לתת כסף לכולם; אז בואי ניתן רק לו; הוא יכול להיות מסוכן, הוא יכול להתקיף את מי שנותן לו נדבה; למה?; אנשים כאלה הם חולים, אדם נורמלי לא יושב על הרצפה ומקבץ נדבות, גם אם הוא נכה; הוא נורא מסכן אפילו אם הוא משוגע. איך הוא יכול להתנפל עליי אם אין לו רגליים?
ריחה של התחנה המרכזית עלה באפי. אוטובוסים דוהרים אל תוך התחנה, פולטים נוסעים אל הרציף ונעלמים, אנשים פוסעים בצעד מהיר, אצים למחוז חפצם. מדרגות נעות עולות ויורדות, מעלית צונחת וממריאה מעלה, לוח שעליו אותיות ומספרים משתנה בלי הרף. הכרוז מודיע שאוטובוס עומד לצאת לדרכו, דוכני מזון מהיר מציעים ארוחה מבלי להתעכב. המון שכולו מצוי בדרכו למקום אחר, מזדרז להסתלק מן התחנה – והקבצן נטוע במקומו על הקרטון החום, רואה רגליים ממהרות וחולפות על פניו ורק לעתים רחוקות משליך מישהו לעברו מטבע שמעלה קול מתכתי כשהוא צונח אל תוך קופסת הברזל החלודה.
זיכרון הילדות שהתגשם בבת אחת כמעט הביא אותי לידי התעלפות. עוד רגע הייתי צונחת על המיטה ושוכבת בלי נוע, אולם המחשבה על הקבצן שעומד בפתח הדלת לא נתנה לי מנוח. פתאום הסתבר לי שאם הוא יסתלק יוקל לי; איזו משקולת נסתרת שמעיקה עליי כבר שנים תיעלם ותותיר אחריה משב רוח רענן. הלכתי במהירות למטבח, פתחתי את הארנק, הוצאתי שטר של חמישים שקלים ורצתי אל דלת הכניסה.

כשפתחתי את הדלת הקבצן חייך אליי בבוז גלוי. עיניו הכהות, שעתה נדמו ערמומיות מאוד, הביטו בי כמעט מתוך שעשוע. עוד רגע היה פורץ בצחוק למראה האישה המבוהלת שלא יכולה להיחלץ מהצורך לתת נדבה. אולם אני חשתי את הלמות לבי ורק רציתי שהוא יסתלק. זרקתי לעברו אל השטר, ואפילו לא חיכיתי לראות אם עלה בידו לתפוס אותו או שהוא נאלץ להתכופף ולהרים אותו מהרצפה. טרקתי את הדלת בכוח ונשענתי עליה בכל כובד משקלי, כאילו רוח רעה מבקשת לפרוץ אלי הביתה ואני הודפת אותה החוצה בכל כוחי.