טנגו מציאות ודמיון

טנגו מציאות ודמיון
הקדמת המחבר

עוד בהיותי ילד קטן, ביפו של תחילת שנות השישים, התאהבתי בספרים וסיפורת. דמיוני היה מפליג למרחקים בספינות פירטים שתומי עין ,עובר דרך דלתות מכושפות למערות מלאות באוצרות זהב , נלחם באבירים, בדרקונים יורקי אש, מתאהב בנסיכות קסומות, או מבלה בעירה ציורית של שלום עלייכם. חלום קטן היה לי תמיד, לכתוב סיפור . חלום שזנחתי שנים רבות, אך ניצוץ ממנו ,קטנטן ובוהק, תמיד נשאר בנפש פנימה. נזכרתי בפתגם סיני עתיק, " גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד קטן", והחלטתי ליישם. " אין זמן מושלם יותר מאשר עכשיו" חשבתי לעצמי והתיישבתי מול המחשב לביצוע המשימה. חיפשתי רעיונות. כתבתי ומחקתי שוב ושוב , לפתע הבזיק במוחי רעיון, אכתוב סיפור המבוסס על מקרה אמיתי , כי כפי שאומרים "המציאות עולה על כל דמיון". לכן אף שיש בסיפור הרבה מין האמת, חוט עבה של דמיון שזור בו. ולך ע. תודה על ההשראה שהעניקה לי דמותך. כדאי שאזדרז "הזמן קצר והמלאכה מרובה". למרות כל הנאמר בהקדמה לספר זה, ולמרות הרצון לחבר בין הכתוב בספר זה למציאות. חלק מהמקומות המצוינים בספר זה הם פרי דמיונו של הכותב ואינם קיימים במציאות כלל. ובנוסף יש לציין שכל שמות הדמויות, ללא יוצא מין הכלל , בדויים , ומצוצים מן האצבע, וכל דמיון בינם לבין דמויות מציאותיות מקרי בהחלט.
הלוויה

חודש אוגוסט. חם, לח, צהרי היום. בית העלמין הישן. השמש במרכז השמיים מזיעה ומביטה על העולם מסביב, עוד יום סטנדרטי. בחדשות אין שום ידיעה מרעישה, עוד מעילה, עוד רצח, עולם כמנהגו נוהג. אנשים מתחילים להיאסף בכניסה לבית העלמין. תחילה מגיעה המשפחה, האישה , הילדים. לאחריהם משפחה מורחבת, חברים, שכנים, מוקירי זכר שבאו ללוות בדרך אחרונה, לעשות חסד של אמת. קרוב משפחה נכנס לזהות את הגופה המכוסה בתכריכים, יוצא מבית הטהרה במבט חתום. מוות של אדם צעיר, בסך הכל בן ארבעים ושתיים, קשה ובלתי נתפס . למרות המחלה הארורה שכרסמה בו בשנה האחרונה, ולמרות שציפו לנורא מכל, המעמד קשה שבעתיים כשנותרו אלמנה צעירה בשנות השלושים המאוחרות לחייה ושישה יתומים , ללא בעל ואב, שמהיום יאלצו לחיות בצל הזיכרונות והגעגועים. הילדים נוטים בין כאב לחוסר הבנה ; האישה כואבת ודואבת חייבת להישאר חזקה בשביל הילדים ; החיים נמשכים ואסור להישבר, מעכשיו המציאות השתנתה.
הרמקול מכריז בקול גברי ובמבטא אשכנזי כבד " עכשיו יוצאת הלווייתו של המנוח יוסף נעימי". קבוצת האנשים שעמדה בכניסה, מתחילה לנוע לעבר רחבת ההספדים ; בראש הולכים אנשי החברה קדישא, מסיעים את העגלה שעליה גופת הנפטר מכוסה בפרוכת שחורה. האבלים מסתדרים זה לצד זה, גברים בצד אחד, נשים בצד שני. האלמנה לא חשה בטוב, מישהו מגיש לה כוס מים. לחשושים… הגופה מועברת לבמת השיש הצרה לפני האבלים. הספדים, הבנים אומרים "קדיש" , דוד מבוגר עוזר להם ; "אל מלא רחמים…", הבנות בוכות מבטה של האישה קודר, עצוב ; חופנת את פניה בידיה מסרבת להאמין ; אהוב ליבה, גבר חייה ; האיש אתו גידלה שישה ילדים, עוזב אותה ולא יחזור לעולמים . אישה חזקה ; החיים בצלו של יוסף לא היו קלים, אהבו אהבת נעורים מאוחרת. קריעה. הגופה מועמסת שוב על העגלה, ממשיכים לעבר החלקה. "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין ב-את!!! ולאן אתה הול-ך!!! ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון …"
מגיעים לבור הפתוח, המתח גובר, זעקות השבר מפלחות את האוויר. עורב שעמד על העץ הסמוך פרש כנפיים ועף לו, המחזה קורע הלב היה קשה אף לו. מורידים את הגופה לבור, את החפירה מחליפה ידיים , ערמת החמרה שמימין לקבר מצטמצמת, הבור מתחיל להתכסות ברגביי העפר. איש החברה קדישא, גבר גדול ממדים ,חרוש קמטים ומצח שזוף, תוצאה של חשיפה רבת שנים לשמש, זקן ארוך, חולצה לבנה מקומטת ומלוכלכת ומגפי גומי שחורים, מיפה את ערמת האדמה ועליה מניחים את השלט הקטן. בתוך כל ההמולה חסרה הייתה דמות אחת. אנשים מתחילים להתפזר, הכיפות יורדות מהראשים ; המשפחה נשארת ליד הקבר המכוסה, מקבלת הסברים לגבי השבעה ; השלושים, עצב ממלא את הלב. מין סוג של מועקה, סופם של חיים שלמים. תיכף ירד הערב, האוויר יצטנן מעט, רוח תנשב בין העצים, וירח יאיר את מצבות השיש הקרות בבית העלמין השקט.

**********
בבניין מרובע, ישן, בן שלוש קומות על עמודים, באחת השכונות הדרומיות של תל אביב שכנה הדירה , בית משותף, ללא חן, ללא יחוד, עזובה בחצר, לא שונה מבתים אחרים בסביבה. לוחצים על מפסק חדר המדרגות, ואור עמום נדלק. בקומה השנייה מודעת אבל. לידה דלת חצי פתוחה. נכנסים. סגנון פשוט, לא חדשני, לא מודרני. בית נקי ,מסודר בדרך כלל, עכשיו בגלל כמות המבקרים קשה לשמור על סדר וניקיון, למרות שמשתדלים.
על הקיר תמונה של הבבא סאלי, בקצה השני תמונה של הרב אבו חצירא ; ביניהם תמונת חתונה גדולה בשחור לבן שמעט הצהיבה, החתן והכלה מאושרים ביום הגדול בחייהם, הם עדיין לא מתארים לעצמם מה צופן להם העתיד. בפינת הסלון רחב הידיים ,שולחן עמוס לעייפה במיניי מאפה , פירות, פיצוחים ,בקבוקי שתיה קלה, וכל טוב. בפינה אחרת של החדר שידה קטנה, עליה מסודרים ספרי תהילים וסידורי תפילה. על ספה נמוכה יושבים האבלים , כיסאות פלסטיק לבנים מסודרים לאורך הקיר. אנשים מתחילים להגיע, משפחה וחברים ; נכנסים בהיסוס ; לוחצים ידיים, מלמולי ניחומים, הנהון ראשים, שתיקה. אחת הנשים מגיעה מהמטבח ובידה מגש ועליו כוסות קפה ותה. ריחות הנענע, השיבא, וההל ; סוחפים אותך למחוזות אחרים שבין הפרת והחידקל ; מניחה את המגש על כיסא לפני האבלים ומתפנה לשאול את המנחמים שהגיעו עכשיו " תשתו משהו חם? קפה? תה?…"
********
יוסף גבר נאה ; לא גבוה במיוחד ; שיער שחור משוך לאחור ושפם דק המעטר את שפתו העליונה , אילו רק יכלו עיניו הכהות לספר את סיפורו. כבר משחר ילדותו למד על בשרו , שהחיים הם לא ירח דבש, שבכדי לשרוד צריך ללחום, להיות נחוש ; קשוח. השכלה לא רכש ; בתחילת שנות החמישים עלה למולדת המתחדשת שעדיין הייתה בחיתוליה. העלייה פתחה לו ולרבים אחרים, סדק של תיקווה לחיים טובים יותר, הגשמת חלום של אלפיים שנות כיסופים וגעגועים, בטחון ועצמאות. כשהגיעו הוא ומשפחתו לארץ המובטחת, שוכנו במעברת עולים, ששכנה בשולי העיר הגדולה. את הימים העביר בין עבודות מזדמנות, למפגש חברים ; קשיי שפה ואבטלה היו מנת חלקו על בסיס יום יומי בארץ החדשה.
בין שמש שזרחה לתוך בוקר לא ידוע, וירח שנתן תיקווה למחר טוב יותר, תמיד חלם על בית, משפחה וילדים, מקום שיוכל לחזור אליו בסופו של יום מפרך, לאישה האוהבת, לבית החם, המולת הילדים. החלום הפך למציאות לאחר זמן לא רב.