שמיים בגוונים של כתום-ורוד-סגול – חלק ג’ – פטרישיה

הנייד שלי צלצל פעם שלישית תוך שלוש דקות בלבד. הוא לא היה בהישג ידי באותו רגע מכיוון שדיברתי עם הבוס שלי, עמדתי במסדרון מחוץ לחדרי ושוחחנו על ענייני עבודה. למרות זאת ידעתי שזה הנייד שלי שמצלצל מאחורי לפי השיר הקצבי שהתנגן ממנו -"Disco Inferno". אין לי דרך להסביר זאת, תקראו לזה אינטואיציה אימהית, חוש שישי, אני לא יודעת אבל מהבוקר הרגשתי שהיום הזה הולך להשתבש באופן קיצוני. כשנכנסתי לרכב בדרכי לעבודה, נזכרתי ששכחתי את הנייד שלי, כי הבלוטוס לא הופעל, ולכן חזרתי הביתה כדי לקחת אותו. כמעט דרסתי את החתול של השכנים. והכי חמור, פטריק התקשר, בזמן הנסיעה והודיע לי,בקול מונוטוני שהוא הוקפץ לטפל בשודד מזוין שהתבצר עם בני ערובה בתחנת דלק. יכולתי רק להתפלל שיצא מזה בשלום, בקיצור לומר שהייתה זו התחלתו של יום לא מוצלח, היא לשון ההמעטה.
"קורט, אני חושבת שזו תהיה טעות קשה לשנות אסטרטגיה עכשיו. התחלנו בקו מסוים עבור המוצר, לכן אני חושבת שאחרי שבועיים לסטות בצורה כה חדה מהרעיון המקורי תשדר מסר מבלבל ללקוחות ותגרום לירידה בצריכתו" דיברנו ברצינות תהומית על מוצר השנה – נקניקיות קוקטייל.
קורט, הבוס שלי, טען שעל פי הנתונים הסטטיסטיים הפרסומת החדשה לא עובדת ולכן כדאי לשנות את כל הקונספט – לשבת לקופירייטר על הראש עד שיטיל את ביצת הזהב שתביא לשינוי המשמעותי במספרים. אני, לעומתו, חשבתי שצריך לשמור על קו רעיוני לאורך זמן, עד שיתפוס את קהל היעד שלנו, אימהות מאותגרות בישול ובני נוער מורעבים.
קורט, לא הרפה והמשיך להסביר לי למה אני טועה ושעלינו לעשות שינוי רדיקלי, אני מניחה שחלק מההתעקשות שלו הייתה נכונה אך מן הצד השני הוא לא רצה לתת לי ליהנות מן הניצחון או מלהיות צודקת.
היינו בתקופה לחוצה במשרד, לא שבמשרד פרסום יש תקופות באמת רגועות, אבל עכשיו ריחפה מעלינו סכנת המיזוג עם משרד פרסום בינוני פלוס. משמעות הדבר הייתה שלחלקנו לא יישאר מקום עבודה לאחר המיזוג ולכן כולנו ירקנו דם ועבדנו בקצב מטורף פי כמה ממה שהיינו מורגלים אליו לפני כן.
רציתי להגיע כבר לחדר שלי כדי לבדוק מי מחפש אותי בדחיפות, ופחדתי שקרה משהו לפטריק. לבסוף, כשהבנתי שקורט עלול להמשיך את דיון הסרק עוד זמן ארוך, ביקשתי סליחה כדי לענות לנייד שלי שצלצל שוב, פעם רביעית.
זה היה המספר של פטריק, הלב שלי טס ל-500 קמ"ש. אני מקווה שהוא בסדר, שהוא לא נפגע במהלך המשא ומתן עם השודד המתבצר.
"הלו?" עניתי בהססנות, לא ממש רוצה לשמוע קול מעברו השני של הקו.
"פטרישיה, את יכולה לשבת רגע?" זה היה פטריק.
"אתה בסדר? ירו בך? אתה תצא מזה בחיים?" הטחתי שאלות במרץ.
"פטרישיה, אני בסדר גמור…. זה לא אני, זה טום" הוא אמר לבסוף.
"טום? אוי לא, אלי אמרה לא. היא לא רוצה להתחתן עם טומי שלי" ניסיתי לנחש מה הסיבה לקול המדוכא של פטריק.
"לא זה לא זה, זה פשוט ש…." הוא עצר לכמה שניות ושתק.
"מה????" צרחתי לתוך הטלפון בלחץ מוטרף.
"טום היה מעורב בתאונת דרכים עם רכב מסחרי. הוא בטיפול נמרץ במצב אנוש, הרופאים חושבים שהוא לא יחזיק מעמד. הפציעות הן פנימיות אבל את חייבת לבוא מהר לפני ש…" הוא לא השלים את המשפט.
הוא לא היה צריך לומר דבר נוסף, תוך כדי השיחה כבר התחלתי לרוץ ריצת אמוק. יצאתי מן המשרד, נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע, כשפתאום קלטתי שאין לי מושג לאן פניי מועדות, באותו רגע פטריק התקשר כיוון שנזכר שלא מסר לי את פרטי בית החולים והמחלקה.
כשהגעתי למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים וראיתי את פניו של פטריק, לא היה צריך לדבר, הבנתי הכול.
הגעתי באיחור, טום כבר לא היה בין החיים.
נפלתי לתוך זרועותיו של פטריק, לא בכיתי כי נראה לי שהייתי די בהלם ולא ממש עיכלתי בדקות הראשונות את מה שקרה.
פטריק הרפה ראשון מן החיבוק והוביל אותי למושב ההמתנה מחוץ למחלקה. הוא אמר שהוא הולך לברר אם אפשר להכניס אותי לחדר של טום כדי שאוכל לראותו עוד פעם אחת.
ואז זה הכה בי, בזמן שהמתנתי לפטריק שיחזור וייקח אותי לטום, פספסתי את ההזדמנות לראות את טום עוד פעם אחת, רגע לפני שהוא מחזיר את נשמתו לבורא עולם בגלל נקניקיות קוקטייל!!!
תחושת מחנק לפתה אותי ודמעות החלו לזלוג ללא שליטה, בכיתי זמן רב בלי הפסקה עד שלבסוף לא נותר בי קול.
אחרי שנרגעתי לקחו אותי לראות את טומי שלי. הוא שכב שם שלו מאי פעם. הפנים שלו היו ללא רבב וזה מה שהיה חשוב כל השאר לא עניין אותי. איזה פספוס. הילד המוכשר הזה שרצה לכבוש את העולם, לא יחיה יותר. הילד שלי שרצה להציע לחברתו המקסימה, אלי, נישואין כבר לא יתחתן ויביא ילדים. נשכבתי מעליו וכל שיכולתי לעשות היה רק לבכות.
לא יודעת כמה זמן עבר עד שפטריק משך אותי בעדינות, ואני לא התנגדתי, נעמדתי והלכתי אחריו כאילו הייתי סוג של רובוט. לא ממש מבינה מה קורה איתי ומה עושים עכשיו.
למזלי הרב, פטריק הכיר את כל ההליכים שהיה עלינו לעבור בגלל עבודתו והחשיפה למספר לא מבוטל של מקרי מוות. ממש מזל!
השעות, הימים, השבועות אחרי הפכו לעיסה אחת גדולה של זמן, מקום ואנשים. אני לא זוכרת מה בדיוק קרה באותם ימים אבל היוצרות התהפכו בביתנו ומהמנהלת הבלתי מעורערת של הבית הפכתי תוך יממה הרסנית במיוחד למקרה סעד. פטריק ואלן הבן הגדול שלי היו צריכים לקחת פיקוד ולנהל גם אותי. לא הייתי מסוגלת לתפקד כלל.
בוקר אחד, אלן שהיה מודאג ממני וחשש שאני עוד עלולה ליטול את חיי בידיי, הציע לי לצאת יחד אתו לקניות בסופר. הסכמתי. גם את יכולת ההתנגדות די איבדתי.
הסתובבנו אלן אני והעגלה בסופרמרקט, אוספים דברים לתוכה, לפי הרשימה המפורטת שאלן הכין, הוא ניסה לגרום לדבר להיראות הכי בנאלי ויומיומי שאפשר אבל הרגשתי שמדובר במאמץ אדיר מבחינתי, כל מה שרציתי היה לסיים ולחזור כבר הביתה. אלא שכשעמדנו בקופה, הבחנתי בפייג', שכנה שלנו שגרה באותו רחוב שלנו, לבושה באפוד זוהר. היא באה לקראתנו כדי לנחם אותנו וכשנעמדה מולנו ביקשה את סליחתנו כיוון שקיבלה הודעה דחופה בזימונית שלה. נכתב שעליה להתייצב בתחנה למשמרת מוקדמת מן הרגיל כדי להחליף מתנדב אחר. פייג' חייכה אלינו ולבסוף אמרה שהיא משתתפת בצערנו, סיפרה על המקרים הרבים של צעירים שמאבדים את חייהם על הכביש במהלך המשמרות שלה ומצד שני על כמה היא שמחה שהיא יכולה להציל חיים של רבים אחרים. פייג' שילמה את החשבון, נפרדה מאתנו והמשיכה בדרכה.
לקח זמן עד שהמפגש עם פייג' חלחל והבנתי מה עליי לעשות. מוטלת עליי משימה, שליחות. אולי אני אצליח למנוע מאנשים אחרים, הורים אחרים לחוות את ה"חוויה" המיותרת הזו שאני נאלצתי לחוות. חוויה משנה חיים שאף אחד לא רוצה לחוות.

פטרישיה סיימה את סיפורה ודיינה הודתה לה על השיתוף. ארבע מן הנשים ניגשו אליה וחיבקו אותה. גם אני רציתי, אבל לא יכולתי.
הרגשתי איך הגוף שלי מתחיל לרעוד באופן בלתי נשלט. ידעתי מה עליי לעשות. רצתי במהירות לחנייה מחוץ לבניין, התכופפתי כשראשי מופנה מטה ופרצתי בבכי. לא רציתי לבכות בפניה של פטרישיה. חשבתי שזה חסר רגישות, אבל הייתי חייבת לפרוק את המועקה שרבצה לי בחזה, בבטן, בלב, בראש.
"את בסדר?" טרייסי עמדה במרחק צעדים ספורים ממני ואני קצת נבהלתי למשמע קולה כי חשבתי שאני לבד בחנייה.
"אני חושבת שכן" אמרתי.
"זה היה סיפור קשה אהה?" היא שאלה, אך אני מניחה שהיא ידעה את התשובה
"כן" אמרתי בקצרה. לא רציתי להמשיך לדבר או לנתח את התחושות שהציפו אותי.
טרייסי הבינה אותי, חיבקה את כתפי ושתקה. לפעמים אין צורך להכביר במילים.
חזרנו ביחד אל הקבוצה לאחר שנרגעתי מעט והתיישבנו במקומותינו.
לורה הייתה הבאה בתור לספר את סיפורה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא דבר אחד: פרופורציות.
איזו מילה מצחיקה.
כמה קשה ליישם אותה בחיים, וכמה הסיפורים של טרייסי ופטרישיה מחדדים את עוצמתה.
"מה קורה בנות? בואו נעבור למשהו קצת יותר קליל. בלי לזלזל באף אחד כמובן" לורה אמרה בקול מאנפף. הבטתי לעבר דיינה כדי לראות מה תהייה התגובה שלה לחוסר הרגישות של לורה. אבל נראה היה שהיא לא התרגשה במיוחד. ככל הנראה היא מכירה היטב את הנפשות הפועלות.
"אז כדי לא למתוח אתכן יותר מדי אני לורה, גרושה, אמא במשרה מלאה לשני מלאכים חמודים: ג'וש וריצ'י והסיפור שלי מסתכם בקצרה בזה שיום אחד חזרתי הביתה מוקדם מדי ממסע קניות עם חברות, בגלל קילקול קיבה. זה נראה לי מוזר בהתחלה שהאוטו של מרשל היה בחנייה אבל חשבתי שאולי גם הוא מרגיש לא טוב, הקטע שנראה שהיה לו דווקא לא רע בכלל. תפסתי אותו מזיין את אמא של חבר של ג'וש במיטה שלנו והשאר זו היסטוריה…."