מילים שכתבתי מזמן אבל לא ממש

מילים שכתבתי מזמן אבל לא ממש-
לפני שהתגייסתי

אמא נכנסת הבייתה עייפה.
אבא צועק עליה וקורא לה טיפשה לפחות חמש פעמים.
אני מנסה לשכוח הכול ונכנסת למקלחת.
הקול שלו מהדהד בחלל ובראשי. הוא לא מפסיק.
וכשהוא מפסיק, הוא חוזר. לזה הוא נועד.
קול צווחני, חד ומיוחד. קול שאין לאף אחד. קול מר.
והמילים שהוא מבטא. רע לאחד, צרות להרבה.
אני יושבת בשקט וכותבת. לא יודעת למה, ואיך ואם זה אמור לשפר ואם אני אמורה להשתפר. אפשר לכתוב מהשפה של אבא שלי מילון או ספר שלם. אף אחד לא יקרא אותו, או לפחות יתעניין, כי זה קורה בכל מקום שהוא לא שלם.
הצבא מתקרב, הפחד מתעכל. אבל שום דבר לא מפחיד אותי כמו צעקות אל תוך הליל.
דבר לא יכול לשבור בן אדם שבור.
ולא ניתן להחזיר לצמיחה פרח נבול.
אני מצטערת אבל כאן אצטרך לסיים.
זה לא רק סוף העמוד זה גם סוף המחשבות שלי על הנושא.
הגיע הזמן לחזור להעמדת הפנים הקבועה.
הצחוק והישיבה הנבוכה.
וזאת רק ההתחלה.
לא נותרו בי עוד דמעות לבכות.
ויש הרבה על מה ואפשר גם כל החיים, אבל קשה לי.
אני מתמוטטת.
לעולם לא הרגשתי אהבה.
אני כועסת על ההורים שלי.
אני כועסת על החיים אבל בעיקר על עצמי
לא מצליחה להסתדר להסתגל
במקום להתמודד עם המציאות
מחכה שהמחשבות יבואו לגאות
וגורמת לדיו למות.