דרך

מבוא:
שמש חורפית, קרניה שולחות אלפי זרועות, מלטפות את הידיים, מסמרות את השיער. הסיגריה פותחת את הבוקר, זורמת בין הנימים. העשן שובר את קרני האור, אופף את כוס הזכוכית של הקפה השחור. אני מותח את ידיי ורגליי, מרים את גופי אחרי יומיים בשטח. כאב עמום מלווה אותי, אני כבר לא מותאם לאימוני המילואים האלו.
הכאב מלווה באנחה שקטה, שנבלעת בתוך המולת הבוקר. הדיונה שעד לפני יומיים הייתה לשממה, הפכה לעיירת אוהלים ירוקה, מלווה בזרמי מים מהעוקב שנבלעים אל תוך החול כעבור מטרים ספורים.
"קפלן, בוא תעזור עם הציליה! אם יהיו היום רוחות כמו אתמול, כולנו נישן בחולות."
"בסדר, בסדר, אני בא" אני פולט, מושך את שאריות כוחי אל היתד הזרוק על החול.
מהלומות פשטי 5 קורעות את אדמת הלס, מותחות את הציליה עד לפריסה מלאה במרכז עיירת האוהלים.
"שחר, מתי הרכב חוזר? אני חייב לעוף מפה עוד כמה דקות"
"לא יודע אחי, אנחנו מחכים שהם יחזרו עם ארוחת הבוקר"" שחר עונה בסלידה, אולי קנאה על היציאה המוקדמת שלי.
גורר את רגלי אל עבר הספסל, אני רק מחכה לקרוס לתוכו, אבל שנייה לפני שאני אפילו מספיק לעשות זאת, חריקת הגלגלים של ההאמר מסיטה את ראשי.
"יאללה קפלן, קפוץ פנימה, נעלה אותך חזרה לבסיס". נזרקת צעקה מתוך הרכב.
"כן, כן…אני בא, תן לי שנייה לאסוף את הדברים שלי."
אני עולה אל ההאמר אחרי פריקה זריזה של ארוחת הבוקר. חטפתי פרילי תות,. פותח בחלקיות את המכסה ומתענג על כל לגימה, שמעלה לי מעין געגוע לפשטות שכבר נעלמה מחיי.
"שמעתי על סבא שלך, אני מצטער לשמוע" צעק שלומי מעל רעשי המנוע הכבדים.
"תודה…" אני פולט בחנק ונבלעת לתוך הרעש שאופף אותנו.
אחרי כמה תחנות של משימות, אני פושט את חולצת הבי"ת הבלויה והמאובקת. זהו, סיימתי את חלקי במשחק.
הג'יפ האפרפר משהק לו, מתעורר מתרדמת אחרי כמה לילות במדבר. גם הוא צריך למתוח את סרנו לפני הדרך הארוכה שמחכה לכיוון צפון. אני בינתיים מדליק סיגריה מקומטת, עוד מעט אויר לנשימה.
דרך ארוכה מלאה בכבישים ישרים הנמתחים לאין סוף. רק השמש ממשיכה ללוות אותי במסעי צפונה.
מבעד למשקפי השמש לא ניתן לראות את הכאוס שמתחולל בתוכי. התנגשויות בין לב למוח שמכריזים על הפסקות אש תכופות לטובת סיגריה חטופה.
נדמה שהכביש רק מתארך לו ואני רק קטן אל תוך עצמי. שדות הירוקים נמתחים עד לקו הרקיע הכחול, ומותחים קו ברור שגם הרוח חלשה לעומתו.
אני נעצר בצדי הכביש, אל מול שדה חמניות ללא סוף, מרגיש לא שייך למשיכות הצבע שמילאו את החלל. המגע להן בין האצבעות שאיבדו את רכותן. רק דמעה קטנה בחרך העין מרמזת על מה שנשאר מהרגש שפעם היה חלק ממני.
"….שוב הסלמה בצפון, ראש הממשלה כינס את הקבינט לישיבת חירום…." הרדיו מחזיר אותי אל המציאות, אני חייב להמשיך בדרכי, כאן כל שנייה חשובה.