מבצר האור: הב הרשע השאול | האיילה

בחלקים הקודמים:
המפגש עם קלייוטס זעזע את דִין "המלוכלך", בזמן שלִילִית' "האיילה" מעולפת ופָּיירֶקס "סנדלים" מת. נָטשה "שמפו" מפקסת אותו והם קונים מסכות לקראת החטיפה של קוי.
קוֹי וחבריו (אוֹלֶאָן, קָייל, אָייבֶן ואֶלֶן) פגשו בהיימלין ושותפו שיילוק. קוי הבין שהוא בפרשת דרכים: האם לחקור את היעלמות השריון, או לא. למורת רוחו של אולאן, קוי מחליט שכן.

האיילה
יום שבת, 17 בדצמבר.

אמנם זה לא חוק ברזל, אך בכל ההלוויות חסרה שמש ובדרך כלל ירד גשם. עם זאת, מסיבה שאינה ברורה לה, השמיים כנראה החליטו שדווקא עם מותו של פָּיְירֶקס אין לעבות אף ענן, אלא לתת לשמש להיחשף במלואה. קורן במותו כפי שקרן בחייו.
'אֶסְקוֹט…' לילית' חשבה בעודה חושקת את שפתיה, ומהדקת את אצבעותיה סביב מתנתו הכסופה של הנביא האדום.
הקבורה תיערך בכפר ממנו הגיע, אך לעת-עתה, מפאת חוסר זמן, הם ערכו הלוויה מקומית על-יד המבצר. הָיְימְלִין ושָיְילוֹק היו שם, וכמובן גם צוותה. לורד רָאוּ ואוֹגוּסט מנהל המבצר נכחו בהתאם. בין היתר, מסיבה שאינה ברורה לה, גם הגזברית לידיה סָאמֶרפִילְד, וככל הנראה חלק מהמורים שהכירו את פָּיירֶקס. רבים הגיעו לשם, לבושים בבגדיהם הרגילים, משוטטים כאן ושם ומדברים.
נוכחותו של לורד פָּיירוֹ מילאה אותה תחושת קבס. ההפך המוחלט מפיירקס. הם אולי חלקו את יסוד האש ואת גוון השיער האדום-בוער, אך פרט לכך לא חלקו דבר.
'פיירו הוא תחבולן אנוכי, ממזר שידקור אותך בגב בהזדמנות הראשונה, לא אסלח לו על שניסה לשכנע את החמישה להעיף אותי מהמבצר בשנה הראשונה.'
היא לא זכרה שראתה אותו איי פעם מזדקן, ובכל פעם כאשר שאלות צצות סביבו… הן נעלמות מהר וללא זכר. היא הניחה שהסיבה היחידה בגינה התקדם במוסד המכובד הזה למעמד ראש בית הינה רק כי אוגוסט וראו רצו אותו קרוב אליהם. כמו שאומרים, שמור את חבריך קרוב ואת אויביך קרוב אף יותר.
לילית' חשה את כתפה מתכווצת בתנועה אי-רצונית. 'הרעל…' חשבה בחריקת שיניים. השפעותיו הקטלניות חלפו; בזכות הזריזות של צוותה היא הובהלה למבצר, שם האחות קִיאָנָה טיפלה בה במסירות. עם זאת, מדיי-פעם היא חוטפת התקף עווית מהיר באזור הכתף, כפי שקרה עכשיו. מחשבות על פיירו ועל פיירקס המת גרמו לכתפה לקפוץ כל הבוקר. ועכשיו, כאשר היא מחזיקה בכף ידה את העדי שקיבלה מהנביא האדום; רק הרעיון של קֶלִייוֹטס גרם לכתפה להתכווץ שוב ללא שליטה.
ביער, מרחק קצר מהמבצר, ישנה אנדרטה שעליה חוצבים את שמות הנופלים של המבצר, תחת נסיבות אלו ואחרות. הנפח בדיוק סיים לרתך את האות האחרונה אל הקיר, ולבסוף הלם עליה בפטישו. הנוכחים לא שכחו להניח אבנים, זרי פרחים, תמונות של פיירקס, וחפצים אישיים אלו ואחרים.
עמוק בפנים, האשמה כרסמה בבטנה של האיילה כחולדה מורעבת. היא רצחה אותו, והיא עשתה זאת מתוך אנוכיות, משום שפחדה להקריב את עצמה. ומה שהחליא אותה יותר מכל? הנביא הזה צדק. היא פעלה כפי שציפה ממנה, גם אם לא אמר זאת במילים מדויקות אלו. היא התכוונה להרוג את החייל, שנשבע על חייו עבורה, רק משום שפחדה למות. היא לא רצתה למות כך. לא בקלות כזו. לא בטיפשות כזו. והשאלה שהפחידה אותה יותר מכל… לוּ שמו אותה באותו המצב שוב, האם הייתה נוהגת אחרת?
המורים והמספידים לחצו ידיים והתחבקו. לילית' הידקה את העדי שקיבלה מהנביא האדום בכף ידה. מגע המתכת הקרה כנגד כריות אצבעותיה החמיצו את פניה, ומילאו את עיניה בלחות. שאריות הרעל דאגו שהכתף שלה תקפוץ עם כל תפיחת נחמה. היא לא הצליחה לשמוע דבר, והדמויות שלנגד עיניה הפכו לכתמי צבע מטושטשים. חלקם כנראה דיברו אליה; היא פשוט הנהנה, ורעדה. היא לא פחדה כך כל חייה; לא מאז ילדותה באלוואנדר תחתי.
אך אז היא שמעה אותו, וזה החזיר אותה מיד למציאות. פָּיְירוֹ. כתפה חטפה עווית. לכאורה, הוא ניסה לשמור על ארשת פנים רצינית, אך היא ידעה שהעליצות היום-יומית שלו מחכה להתפרץ. שיערו האדום משוך לאחור, גבו מתוח, ושולי גלימתו הזהובים רוקדים למשבי רוח קלילים. היא שמעה זאת בנשימותיו… הממזר הדוחה. "לילית'… לבי אלייך," לחץ את ידה ויישר עמה את עיניו האדומות. "מעולם לא שׂכלתי מישהו, את יודעת-"
"סתום ת'פה אידיוט," היא פלטה בטעות, ומשהבינה שמתבוננים בה, השתעלה. "מצטערת, אני טיפה…"
"עדיין טרי. אני מבין." פיירו טפח על ידה. "ננסה להתחיל מחדש: מעולם לא שכלתי מישהו, את יודעת. אבל אני לעולם לא ארצה לחוות את התחושה שעוברת עלייך. אני רק מקווה שיש לך את הכלים להתמודד עם זה."
לילית' תלתה בו את מבטה ללא מצמוץ, ובחנה אותו. ייתכן שדקה, ייתכן שיותר. פיירו… ראש בית האש. לורד האש. לא נראה יותר מבוגר ממנה עצמה – למעשה, ממש כאילו בן-גילה. זה הטריד אותה, כי עוד כשבאה למבצר בגיל חמש-עשרה, כבר אז פיירו היה ראש בית… אך בוודאות עבר את גיל עשרים. השד האדום הזה לא אנושי, ואין ל-"איילה" שום כוונה לתת לו את הסיפוק בלראות אותה סובלת!
"יש לי את הכלים. שכלתי אנשים עוד לפניו." היא סילקה את ידו משלה. "ופיירו…" היא לחשה, "אני לא צריכה את דמעות התנין שלך. לך וחלוק אותן עם שאר התנינים. יש כאן אנשים שבאמת אהבו אותו והכירו אותו."
האיש הנלוז רכן מעט קדימה. היא שמעה את נשימותיו מאיצות; כמו מפוח המזין אוויר לכבשן. "אגב אנשים ששׂכלת לפניו," לחש ונתן לאדום שבעיניו להבריק תחת הצל שכיסה את פניו. "ג'וֹף מָיילסְטוֹן… מה באמת קרה לו?"
"האיילה" הידקה עוד-ועד את ידיה סביב העדי בעוד שתחושת נמלול טיפסה במעלה כתפה.
"מעניין שמצאו את הגופה שלו זמן קצר אחריי הבריחה שלך מהגטו, לילית'. איך את קוראת לעצמך היום? 'האיילה'?"
לבה האיץ בחזהּ. היא עצמה את עיניה והביטה הצידה. "רק עכברושים מחטטים בזבל שלא שייך להם, פיירו."
"לורד פיירו," התעקש, "ואני בטוח שאני אגלה את מה שאת מנסה להסתיר גם עכשיו."
היא פקחה את עיניה, והתרחקה. "כמו שאמרתי, קח את דמעות התנין שלך ולך!"
הוא התרחק, והסגיר את החיוך אותו ניסה לאצור. "עלית עליי," לחש חזרה, "אבל בינינו… למי אכפת? את יודעת איך זה עובד: אם יום אחד תרצי להיות ראש בית, גם את תצטרכי ללכת להלוויות שלא נוגעות אלייך. עד אז, תמשיכי לאבד סוכנים ב-SOM, ואני אמשיך להגיע ולנחם את האבלים." הוא התרחק כמה צעדים. "תהיי חזקה, לילית'," החל להגיד בעודו מתרחק. היא שמעה אותו לוחש על-סף השקט, "את לא תסתירי ממני את האמת."
הוא הלך, ולורד ראו – ראש האבטחה והמפקד של לילית' – עקף אותו. "איך זה קרה?" שאל בתקיפות.
משהו מוזר קרה לעדי. זמזום חלש רטט ממנו. למזלה, רק היא שמה לב לכך – ולכן תחבה את אגרופה בכיסה. אין זמן לחשוב. "הגשתי הכל בדו"ח," ענתה. "איך אתה יכול אפילו-"
הוא לקח אותה הצידה, רחוק מן השאר. כנראה שרצה לדון בדברים שאין לדבר עליהם בפומבי, או בקול. "אני לא מאמין למילה ממה שכתוב שם. כדאי שתתחילי להסביר את עצמך."
"אז כדאי שתאמין," אמרה, מהסה עד כמה שהיא יכולה את התכשיט. "ואתה יכול לשאול גם את היימלין. הוא ממש פה. הכושף האפל הזה… אני אפילו לא יודעת אם הוא קשור למבצר האור," קפצה את שפתיה. "או לארץ הזאת. הוא לא דיבר. רק הראה לנו ממה הוא עשוי. צריך צבא של ציידים בשביל להכניע אותו."
"לא," ענה, " צריך צבא של ציידים כדי להכניע אותי, ואת הצלחת להכניע אותי לבד. מה קרה שם?"
כתפהּ התכווצה. היא הסבה את מבטה הצידה ועצמה את עיניה. הדבר הארור לא הפסיק לזמזם!
"הכל בדו"ח."
"לא. את טוענת שהוא חנק את פָּיְירֶקס, אבל אני ראיתי על ידיו שאריות רעל."
"לא מספיק לך שאני עוברת את מה שאני עוברת?!" צעקה והלמה את אגרופיה על גופו.
בפעם הראשונה בחייה, "האיילה" ראתה את לורד ראו נהדף. היא הוכתה הלם; הוא פשוט מעד אחורה. כאילו לרגע אחד… היה אדם רגיל.
למרות ששניהם דיברו רחוק מהשאר, נדמה שהפעולה משכה את תשומת לבם של רוב הנוכחים.
"האיילה" התנשפה בפראות; היא ראתה שעל פניו עלתה הבעה מוזרה. גבותיו הורמו. הוא גילה יותר סקרנות מאשר כעס… ונדמה שהניסיון שלו לנהל דיון שקט ירד לטמיון.
'כדאי לנצל את זה,' היא חשבה ולקחה נשימה עמוקה.
"אני לא יודעת, טוב? זה משהו שלא ראיתי בעבר." היא ידעה שאם עליה לשקר… היא צריכה לשקר מן הלב, לא מן הראש. "לא היה לי סיכוי. לאף אחד מאיתנו. מה שהוא עשה… הוא נולד מוכן להילחם באנשים כמונו. כושפים. והוא שקט. הוא ממתין. הוא מסוכן."
"למה שמישהו כל כך חזק לא ינסה פשוט לפרוץ את המבצר? האם היו שם רוּנוֹת? האם הוא ציין משהו על חלקי השריון של דראגוש?"
"אתה שואל את הבחורה הלא נכונה!" אמרה, התרחקה ממנו, ושילבה את ידיה. "מה אתה רוצה שאעשה?!" צעקה. "לורד ראו, אני לא יודעת אם שמת לב, אבל איבדתי מישהו שהאמין בי! אדם שבשנים האחרונות היה עבורי בן בית! משפחה!" היא חרקה את שיניה. "אני לא מצפה שתבין." היא התרחקה משם, ומחתה את הדמעות מעיניה. היא לא הצליחה אפילו להקדיש טיפת מחשבה למבטים הסקרנים שבהו בה.
פיירו ניסה לגשת אליה, אך מתוך יצר מהיר, היא פשוט השיבה באגרוף סנוקרת לפרצופו.
הוא חסם את האגרוף בזריזות, והעלה על פניו הזחוחות חצי-חיוך.
היא צרחה תוך שדחפה אותו הצידה מדרכה, והתקדמה אל העצים.

"אסון," אמרה האיילה, והלמה על השולחן. מצדו האחד ישב דין "המלוכלך", ומצדו השני נטשה "שמפו". במרכזו השתרעו בפיזור שלושת העדיים הכסופים שקיבלו מהנביא האדום.
לילית' גרה במבצר לצד בן-זוגה, אֶסְקוֹט, בדומה לרוב סוכני ה-SOM. הדירה, הממוקמת בתוך חומות המבצר, בת שלושה חדרים: חדר שינה, סלון ומטבח. לילית' "הרוויחה" מטבח קטן מאוד ומבודד, שברגע זה השתלב מצוין עם תחושת הדיכוי וחוסר הנוחות.
"פשוט אסון ארור," היא קברה את פניה בכפות ידיה. "איך… אני אצטרך השבוע להגיע למשפחה שלו," היא התבוננה בשניהם. "ואיך אני אמורה לעשות את זה?"
"אנחנו צריכים לשמור על זה בסוד, זוכרת המפקדת?" שאלה נטשה.
"כן, אני יודעת. אני יודעת…" היא נדה בראשה, ונשענה אחורה. "אבל…" היא לקחה נשימה עמוקה, "איך אתם?… אני בגדתי בכם. הרגתי אותו…" היא השתנקה בעוד כתפה התכווצה שוב, תזכורת לרעל הארור.
"לא היית יכולה לצפות לזה, המפקדת," דין ניסה לעודד אותה. נחמד מצדו. אפילו בעתות משבר, הוא תמיד זוכר לחשוב על אחרים ולא על עצמו. רק שהיא לא תאבד עכשיו את דין; אי אפשר לדעת מה קלייוטס זומם להבא. מה שחסר לה. היא לא תוכל לשאת את זה.
"תודה…" חצי-חייכה. "אני אגיע אליהם. אתם תישארו בינתיים במבצר. תעקבו אחריי לָמְבּרֶדג'. תכינו דו"חות. אני רוצה לדעת בדיוק מה הוא עושה, מה הלו"ז שלו. אני רוצה לדעת מה הוא אוכל, מתי הוא הולך לשירותים, איפה הוא מבלה, מי החברים שלו: הכל. שום דבר לא חומק מכם. אני ברורה?" הם הנהנו. "הו, ודין…" היא הרימה את מסיכתה שקנה, "צבי?"
"ילדים," התמרמר.
היא נדה בראשה מיואשת. "עדיף על כלום. אולי כדי שלא יחשדו בנו, הייתי מציעה להחליף את המסכות… אבל זה לא באמת משנה, אני טועה?"
"המלוכלך" ו-"שמפו" לא ענו. השלושה התבוננו לכמה רגעים שקטים בתכשיטים.
'אני עוד צריכה לעכל את זה,' לילית' חשבה. כל כך הרבה על הצלחת: גם לכסת"ח על קלייוטס, גם לחטוף את קוי, היא גם הפילה את שאר צוותהּ יחד איתה… והיא עוד צפויה להיפגש עם אסקוט. 'אני לא בנויה לזה, לא עכשיו. לא היום.' היא אפילו לא רצתה לדמיין מה עובר על דין ונטשה.
"המסכות היו רעיון טוב, נטשה. לא יכולתי לבקש צוות יותר טוב," היא סקרה אותם בקפידה, "רק נפלתי על אויב בלתי צפוי. אחריי המשימה הזו, ניפרד ממנו אחת ולתמיד, ולא נעשה יותר את הדברים הנלוזים האלו. מה דעתכם?"
"תמיד בעד," דין הודה ונטשה הנהנה בהסכמה.
"יופי. אני בינתיים אסע לחטוף את הצעקות מבני המשפחה שלו. כושף האור יודע שזה מגיע לי. אתם שניכם בינתיים תתחילו לעקוב אחריי למברדג'. תיזהרו; שמעתי שיש לו פמליה מסוכנת. אחד מהם הוא כושף אפל, בנוסף ללמברדג' עצמו. אז גם תשמרו על עצמכם."
"כן המפקדת!" ענו שניהם, וקמו. "מה את מתכוונת לעשות עכשיו?"
"אני הולכת להחליף כמה מילים עם היימלין. תפרשו לחדריכם. תנו לעצב לדבר במקומכם כרגע. זה מאוד חשוב. אני ברורה?" הם הנהנו, והשלושה פרשו ממגוריה, כל אחד לדרכו עם המתנה שלו מקלייוטס.
"האיילה" התבוננה ממושכות בעדי שלה. 'כנראה דמיינתי,' הרהרה בלבה. 'זה לא באמת השפיע על ראו. הוא פשוט שמר על רכות לידי, זה הכל.'
ועכשיו… היא רק צריכה להסתיר את האמת מהאדם אותו היא אוהבת.