המנצח בתחרות הראשונה הסיפור ביל קוסבי שכתב רומפלשטילצכען

הסיפור שאני הכי התחברתי אליו הוא הסיפור הזה ביל קוסבי שכתב רומפלשטילצכען.

ביל קוסבי

הדלת נפתחה בשקט מפחיד. דממה כזו, שחשבתי שאולי איבדתי את שמיעתי. הדלת נפתחה. נפתחה מעצמה. לא עמד שם אף אדם, בעל חי או חפץ הנראה לעין.
אני חולם? אולי הוזה?
הלכתי בזהירות וסגרתי אותה.
אולי היתה זו רק הרוח, ואולי לא סגרתי אותה מספיק טוב. אבל הנה, לא קרה כלום. הכל בסדר.
או כך לפחות חשבתי.
מכאן, החלו הדברים להסתבך יותר ויותר. היתה זאת התחלה של פרק חדש בחיי.
כיום, כשאני נזכר באותה הדלת שנפתחה מעצמה, באותה דקה אחת בודדת, באותה הדממה הקפואה והאיומה, אני יודע: אותה הדקה שינתה את חיי לנצח.

היתה זו הפעם הראשונה שחלמתי באופן מודע. כלומר, חשבתי שאני חולם, ואני מודע לכך תוך כדי החלום.
לפתע עמד מולי ביל קוסבי. טוב, לא בדיוק הוא, אבל מראהו של הברנש הזכיר מאוד את מראהו של ביל קוסבי, כפי שהיה נראה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים.
הוא לבש חליפת שלושה חלקים, פרח בדש מקטורנו, חבש כובע עגול בסגנון צ'ארלי צ'פלין, ואחז מטריה שחורה ארוכה מאוד בידו הימנית.
הוא הזכיר לי משום מה את 'מרי פופינס'.

"שלום לך," פנה אליי ביל, או איך שלא קוראים לו, "השם הוא ג'וֹהְן. בפטיסט ג'והן [יוחנן המטביל]. ברצוני להציע לך המרה".

טוב, אני חולם. זה ברור. אבל אם זה רק חלום, נזרום. הרי שום דבר בחלום לא באמת יפגע בי לרעה.

"כבר הוטבלתי בילדותי, ביל… אה… ג'והן. על איזו המרה מדובר?"

"לשוב לעלומיך, ידידי. לחזור אל גינות המשחקים, לטפס על עצים, לרוץ ולהתגלגל על חול הים… דברים שכבר שבעים שנה לא עשית." כאן הרים ג'והן גבה לסמן כי היתה זו שאלה.

"כמובן שאשמח," עניתי, "אבל קצת משעמם להיות ילד בבית האבות. מה עם כל ידידיי?" זה החלום שלי, מוטב שאשלוט בו.

"כרצונך," ענה, "אשוב מחר, ואדבר עם כולכם יחד".

מר בפטיסט המוזר פתח את הדלת, שוב בשקט מפתיע, וסגר אותה אחריו.

רגע, מה הכוונה מחר? זה החלום שלי, אל תיעלם לי. אני רוצה לעוף כמו פיטר פן, אני רוצה לנשום מתחת למים, אני רוצה… כל כך הרבה דברים.
פתחתי את הדלת כדי לקרוא לו, אלא שהפעם חרקה הדלת כרגיל. אף אחד לא היה במסדרון.

זה לא היה חלום!

לעזאזל, אני יודע בדיוק איזה יום היום, יודע מה השעה, יודע מה שמי, היכן אני, וכיצד הגעתי לכאן. אני מוכרח לדבר עם מישהו.
"אחות!!"

*

למחרת אחר הצהריים, ישבנו אני וחבריי לבית האבות בחדר האוכל, בהמתנה לארוחת הערב. לתחושתי, השעון עצר מלכת. אף איש צוות לא היה בחדר האוכל באותם הרגעים.

ואז זה קרה.

ג'והן 'מרי פופינס' בפטיסט, הופיע בחלון כשמטרייתו השחורה פרוסה לרווחה.
חדר האוכל נמצא בקומת הכניסה, למה הוא לא נכנס מהדלת?
הוא סגר את המטריה, ונכנס _דרך_ החלון, ממש כמו רוח רפאים שעוברת דרך קיר. החלון עדיין היה סגור.

כמה מחבריי השתנקו למראהו, אך זה רק חייך לעברם את חיוכו המקסים.

"שלום רב לכם גבירותיי ורבותיי", קד ביל קוסבי כאשר יד ימינו אוחזת את המטריה לשמאלו, ובשמאלו הרים קלות את כובעו העגול. "אתם בוודאי כבר מזהים אותי מאמש."

רגע, מה?? כולם? מתי? איך?

הוא חלף על פני פסנתר הכנף השחור שעמד דרך קבע בחדר האוכל, והחליק עליו את אצבעותיו.

"הפעם, אציע לכם עסקה קבוצתית." המשיך, "כולכם יחד תחזרו בגילכם שבעים שנה לאחור, למשך שבע שעות, מחר, לאחר ארוחת הבוקר. בתמורה אבקש רק את אושרכם. האושר שלכם הוא האושר שלי. שאלות?"

הדיון שהתפתח בינינו היה קצר. כמעט כולם הסכימו, אך היו כמה שהעדיפו את בית האבות. למען האמת, גם אני הסתייגתי. כבר היה ברור לי שאין זה חלום, וילדותי לא היתה מאושרת. כילד, עבדתי לפרנסת המשפחה, וספגתי מכות מאבי השיכור. אני ממש לא מתגעגע לילדותי האמיתית.
מצד שני, זו בדיוק ההזדמנות לתיקון החוויה ההיא.

*

לאחר ארוחת הבוקר, יצאנו אל הגינה. מי בהליכון, מי על כיסא גלגלים, ומי ברגליו ממש.
ג'והן חיכה לנו שם. לרגע קט, שוב הרגשתי את הזמן נעצר, ולאחריו, עמדנו מול הגינה הריקה, הפעם כקבוצת ילדים כבני ארבע עד ארבע-עשרה.

אין מה לומר, היתה זו חוויה נהדרת. לשחק תופסת, לטפס על מתקני השעשועים, להתנדנד על נדנדת הבננה, לקפוץ בחבל…
לרגע חשבתי אפילו שאנחנו צעירים מדי למשחקים מסוימים. אבל מעל הכל – החופש. אין לוח זמנים, אין עבודה, לימודים, משפחה. בדיוק כמו בשיר ההוא של 'נערי החוף'. כן, אני עדיין זקן.

בארוחת הערב, הרגשנו מאושרים אחרי יום נפלא.

*

לאחר שבועיים של געגוע, חזר אלינו ג'והן. הצעתו הפעם, היתה פרטנית ולצמיתות. לחזור לילדות, ולהמשיך משם. רק בעוד שבעים שנה נהיה שוב במצבנו הנוכחי.

"האושר שלכם הוא האושר שלי", חייך ג'והן מאוזן לאוזן.

כמעט כולם וויתרו על התענוג. כבר היינו ילדים בעבר. זה נחמד להיזכר, אבל לכל גיל היתרונות שלו.
דווקא אני, שילדותי היתה איומה, הסכמתי. סוף סוף ילדות אמיתית.

*

כשלחצתי את ידו של ג'והן בפטיסט, הזמן קפא. הסביבה החשיכה. לפתע מצאתי את עצמי בחדר ילדותי, עם ריח האלכוהול החריף והמוכר.

"שקט כבר! כמה רעש אתה יכול לעשות?" צרח אבא מן המטבח.

אבא? לא על זה הסכמתי. לאן נעלם ג'והן? לאאאאאא!!

*

"האושר שלך – הוא עכשיו האושר שלי." חייך ג'והן לעצמו את חיוכו המקסים לבן השיניים. "מוהוהאהאהא…"