ארבע הסגולות: 1. גזעים רקובים ועמודים מתפוררים
כל קול לא נשמע פרט לפכפוך המים מתחת לסירה השטה בין העמודים העבים המתפוררים. עשרות עמודי תמך היו מסודרים בזה אחר זה, שורות שורות. יָשׁוּן תהה לעצמו איך הצליחו להעמיד את העמודים האלה עמוק כל כך בתוך הנהר. ואולי בעבר, כשהקדמונים הציבו את העמודים האלה, הנהר כלל לא עבר כאן, ואולי הם הצליחו אישהו להסיט אותו לנתיב אחר. אבל ישון התקשה להאמין בכך, הנהר היה מבחינתו מציאות מוחלטת, עובדה שהייתה קיימת מעולם, ולעולם לא תשתנה.
הרהורים אלו לא מנעו ממנו את הזהירות הנדרשת בתמרון הסירה בין העמודים באמצעות המשוט היחיד שהצליחו להציל במהלך החורבן. ישון הודה בליבו לאביו על שהרגילו מינקות להשיט סירות. בלי השליטה שלו בסירה, מצבם היה רע ומר, מזמן סירתם הייתה מתבקעת ושוקעת במים האפלולים.
אפשר לומר שלמרות כל הפורענויות שעברו עליהם בשבוע האחרון, ישון היה די שליו ורגוע. תחושת השייט המוכרת הרגיעה אותו, והשליטה על גזע הלֵאוּן בין העמודים העתיקים נסכה בו תחושה של שליטה במצבם ומילאה אותו בביטחון עצמי.
קשה לומר שדיה אחותו הייתה שותפה לו בתחושות האלה. היא מעולם לא אהבה את הנהר. בלשון המעטה. הנהר תמיד נראה בעיניה טורף אכזר ומפלצתי.
ואולי לא תמיד. אולי לפני האירוע של צֵפִי, הנהר לא היה נורא כל כך. אבל היא הייתה אז רק בת שש, ומאז כבר חלף כמעט עשור. השהות הממושכת שלה בסירה הרעועה והחבוטה הפחיד אותה עתה עד מוות.
ובכל זאת, מאז שנכנסו ל"מאורת הלילה" שתחת ההרים וגילו את העמודים האלה, נשכחה ממנה כל הבהלה והאימה מהנהר. העמודים העתיקים והמסתוריים עוררו בה מיד את הסקרנות שאפיינה אותה כל כך. מי העמיד אותם כאן? ולשם מה? כשהסירה חלפה קרוב לעמוד זה או אחר היא הצליחה להבחין בכותרות האבן העתיקות שלהם. הירוקת והשורשים שכיסו אותם אומנם הסתירו חלק נרחב מהכותרות, אך בין לבין עוד היה אפשר להבחין באיורים ואותיות מטושטשים בני מאות ואולי אלפי שנים.
"אני חושב שיש שם יציאה," אמר ישון וקטע את השקט הכבד ששרר במקום מאז שנכנסו למקום דרך הפתח המוסתר. הם בדיוק עברו ליד עמוד שנראה עתיק וחבוט אפילו יותר משאר חבריו שמילאו את חלל המנהרה. עמוד זה משך את תשומת ליבה של דיה במיוחד.
"את רואה?" המשיך ישון והצביע קדימה לעבר נקודה חשוכה בין כמה עמודים, "זה ממש שם! עוד מעט נצא מפה!"
שתיקה.
"לדעתי, נצא בדיוק מהצד השני של הנהר," המשיך ישון, אך עדיין לא זכה לתגובה מצידה של דיה. "אנחנו הרי נכנסו מהצד המזרחי של ההר, ואני בטוח שחצינו אותו בקו ישר, כך שבטוח שנצא מהצד ה–"
"עצור!" הפסיקה אותו דיה באמצע דבריו, בהתעלמה לחלוטין מכל מה שניסה לומר לה. היא פשוט לא הקשיבה למילה מכל מה שאמר.
"מה?" נאנח ישון.
"תעצור! מה כל כך קשה להבין?!" ענתה דיה בגסות, כפי שהייתה רגילה לדבר אל אחיה הצעיר.
"לעצור?!" התפלא ישון מההוראה המשונה, "אי אפשר לעצור! זו סירה, את יודעת, לא חמור! ואנחנו שטים בנהר זורם, לא בשביל עומד!"
"אמרתי שתעצור!" קראה שוב ברוגז, היא לא אהבה שלא מצייתים לה, בייחוד לא ישון.
אבל ישון לא אהב לציית לה, אפילו שהייתה אחותו הגדולה, ואולי דווקא בגלל זה… "לא יכול לעצור, אני ממשיך קדימה, כנראה לא שמעת מה שאמרתי, יש שם יציאה! ואנחנו ממש קרובים אליה!"
"תעצור כבר את הגזע הרקוב הזה!" המשיכה דיה ברוגז אפילו בלי להסתכל לעברו. עיניה היו מקובעות בעמוד העתיק שעברו לידו לפני כמה רגעים. "אני חייבת לבחון את העמוד הזה מקרוב!"
לישון נמאסה השתלטנות של אחותו, בייחוד עתה, כשהשליטה כולה בידיו, ואין לה מה לעשות בעניין. כך לפחות חשב. הוא הפנה את פניו בהפגנתיות לעבר אותה גומחה חשוכה, עוד כמה עמודים והם יעברו דרכה אל החופש. הוא יראה לה מה זה! הגיעה הזמן שהיא תתחיל להעריך אותו!
אבל הגומחה נעלמה מעיניו באחת. האיזון של הסירה הופר בגסות ובפתאומיות, ובעקבות כך הסתחררה הסירה במקומה. רעש נתז נשמע מהצד האחורי של הסירה. ישון הצליח במיומנות רבה לייצב את הסירה המתנדנדת בתוך שניות. אבל אחותו לא הייתה עוד בסירה!
"דיה! איפה את?" על אף כעסו המצטבר כלפיה והמריבות הקבועות ביניהם, היא הייתה אחותו, והוא לא היה מוכן לחשוב שגם היא תאבד לו, כמו כל האחרים.
הוא הביט לכל עבר, המים עוד געשו מעט בעקבות ההסתחררות הפתאומית של הסירה. איפה היא? איפה היא? "ד־י־ה!" קרא לעבר המים האפלים.
"אני… שוחה לעמוד החבוט…" נשמע קולה של דיה לא הרחק מהסירה, בין התנשפות לנשימה.
ישון עקב אחרי הקול עד שזיהה את שערה החום־בהיר של אחותו מציץ מהמים האפלולים. דיה חתרה במרץ בידיה לעבר העמוד ההוא שראתה קודם. ישון תמיד התפלא איך עם כל הפחד שיש לדיה מהנהר, היא מצליחה לשחות טוב כל כך. אם היה חושב קצת יותר לעומק, דבר שלא נטה לעשות בדרך כלל, היה מבין שהפחד מהנהר הוא עצמו שהעניק לה את המיומנות הזאת.
"חכי! אני מכוון את הסירה אלייך," קרא לעברה, "רק תעצרי ותישארי במקום אחד! אני כבר מגיע אלייך!"
"מצטערת…" הלך קולה והתרחק בין נשיפה לנשימה, "אי אפשר לעצור… אתה יודע… אני לא חמור… והנהר זורם…" ישון נאנח שוב, אם דיה צינית כרגיל, סימן שהכול בסדר. הוא היפנה את הסירה וחתר כנגד הזרם בעקבות אחותו השחיינית.
הם הגיעו אל העמוד באותו זמן, היא במים והוא בסירה, כל אחד במיומנות שלו. ישון קשר את הסירה בחבל לפינה שבורה בעמוד. ובאותו זמן עלתה דיה מהמים רטובה כולה וטיפסה על העמוד העבה. העמוד היה מחורץ וסדוק, והטיפוס עליו היה פשוט לא פחות מטיפוס על עצי היער שהייתה רגילה אליו כמו כל אחד בכפר שלהם.
"אז מה מיוחד כל כך בעמוד הזה שהיה שווה לך לקפוץ למים הקפואים בשבילו?" שאל ישון בלעג.
"אם לא היית עסוק כל כך בגזע הרקוב שלך, היית שם לב בעצמך," אמרה דיה והמשיכה לטפס על העמוד.
"כן… כי עמוד מתפורר באמצע נהר מתחת להר הוא בטח מעניין יותר…" השיב לה ישון, "ואגב, אם לא הייתי עסוק בגזע הרקוב הזה, כבר מזמן היינו שנינו נמרחים על אחד העמודים שלך…"
"אולי היה עדיף ככה מ…" התחילה דיה להשיב אבל אז נעצרה, היא בדיוק הגיעה לכותרת של העמוד. העמודים בלטו מהמים לגובה של שני מטרים בערך. בראש העמודים היה עוד כחצי מטר של כותרת מכוסה שורשים, ומעליה – התקרה מלאת הירוקת של החלל העצום שמתחת להר.
ישון ניסה לאמץ את עיניו כדי לראות מה מעניין כל כך בכותרת של העמוד הזה. אבל אחותו הסתירה לו את הכותרת, ובכלל, האפלוליות במקום הקשתה על הראייה. הוא המתין בשקט שאחותו תמצה את עניינה בעמוד והם יוכלו לחזור לשייט הבטוח שלהם בסירה היקרה שלו.
אבל אחותו לא מיהרה לרדת.
ישון הכיר את דיה מספיק טוב לדעת שאם ינסה להאיץ בה, היא תישאר שם יותר זמן – דווקא! לכן הוא התיישב על קרקעית הסירה ונשען לאחור. עיניו נעצמו והוא נרדם לקול פכפוך המים מתחת לסירה, חולם על הימים הטובים, כשאביו עוד היה עימהם בכפר, לפני שיצא למסע האחרון שלו.
שני האחים לא ידעו כי מאות מטרים מעליהם, בפסגת ההר, מתחולל קרב עז בין שני בעלי כוחות גדולים, קרב שגורל העולם תלוי בו, קרב נוסף שייגמר אף הוא בחוסר הכרעה. ואף אם יודעים זאת, לא היו מבינים שחורבן כפרם הקטן שלצד הנהר קשור לחוסר ההכרעה הזאת, ובוודאי לא היו מעלים על דעתם עד כמה גורלם קשור בקשר עז עם שני היריבים העוצמתיים הללו.
המשך בפרק 2: "נערת הרפאים והמשל העתיק"
תגובות (7)
ראומה יקירתי,
ברוכה הבאה לאתר, אך אל תצפי ליותר מדי. לפני כמה שנים, האתר היה שוקק. תגובות, הערות, הארות, ביקורות… היום- לכל היותר דרוג לבבות.
הסיפור מרתק, וכתוב היטב. בהחלט יוצר ציפיה להעלאת רמת הסיפורים באתר.
"אי[כ]שהו" – בשורה מספר 5, קטנוניות שלי.
"… התקשה להאמין בכך(,)[.]" -שורה 6. נקודה, נקודתיים, או חצי נקודה [;] מתאימים כאן, אך לא פסיק.
"בתמרון הסירה בין העמודים[,] באמצעות המשוט היחיד" – הפיסוק מקל על קריאה נכונה. נסי לקרוא בקול את מה שכתבת; בכל עצירה בשטף הקריאה – יש להוסיף סימן פיסוק כלשהו.
"היתה שוקעת במים האפלולי[י]ם" – מקווה שזו טעות הקלדה בלבד.
"תחושת השי(י)ט" – 'שייט' מבצע את פעולת ה'שיט'.
עדיין לא הבהרתי: סוגריים עגולים- להשמיט, רבועים- להוסיף.
"בין העמודים העתיקים[,] נסכה בו תחושה של שליטה במצבם[,] ומילאה אותו בביטחון עצמי." – שוב ענייני פיסוק.
"נשכחה הבהלה" או "נשכחה האימה". ביחד הם "נשכחו".
"הם בדיוק עברו ליד עמוד[,] שנראה עתיק וחבוט אפילו יותר משאר חבריו[,] שמילאו את חלל המנהרה." – לפני שי"ן התיאור, תמיד יבוא פסיק.
"היא לא אהבה שלא מצייתים לה(,)[.] בייחוד לא ישון." – אני לא בטוח שזו טעות, אבל הנקודה מעצימה את ההמשך. אגב, "בטח" תתאים יותר.
“לא יכול לעצור, אני ממשיך קדימה(,)[.] כנראה לא שמעת [את] מה שאמרתי(,)[:] יש שם יציאה! ואנחנו ממש קרובים אליה!” – בן גוריון ניסה לחסל את המילה "את", האקדמיה ללשון העברית לא הסכימה איתו.
"המשיכה דיה ברוגז[,] אפילו [מ]בלי להסתכל לעברו.
"אני… שוחה… לעמוד… החבוט" – ממש לא שגיאה, אבל נכון יותר לקרוא את המשפט עם הפסקה בין מילה למילה.
"המים האפלולי[י]ם" – פעם שניה!
"שהפחד מהנהר[- ] הוא עצמו" – הפחד העניק, לא 'עצמו' העניק.
"… והנהר זורם…” [לרדת שורה] ישון נאנח שוב(,)[.] אם דיה צינית".
"הוא ה(י)פנה" – מפתיע. מי שכותב כך, הוא בדרך כלל בעל משלב לשוני נמוך. מאוד לא אופייני למשלב הלשון בסיפור זה.
"(ו)באותו [ה]זמן" – לעולם לא תבוא ו"ו החיבור בראש משפט.
"רטובה כולה[,] וטיפסה" – זהו משפט מורכב, לא המשך תיאור.
"מטיפוס על עצי היער[,] שהייתה רגילה אליו[,] כמו כל אחד בכפר שלהם." – פסיק ראשון- תיאור, פסיק שני- מתודי.
"מה מיוחד כל כך בעמוד הזה[,] שהיה שווה לך לקפוץ" – שוב שי"ן התואר.
"תמצה את עניינ[י]ה בעמוד[,] והם יוכלו לחזור לשי(י)ט הבטוח" – דיה יודעת אם זה עניין אחד או עניינים מספר. ישון לא יודע, ולכן מחשבתו ברבים. פסיק בין חלקי המשפט המורכב! לגבי השיט- אולי "לשייט בבטחה" יתאים יותר.
"מספיק טוב [כדי] לדעת[,] שאם ינסה" – גם ",כך שידע, ש"- נכון.
"לכן[,] הוא התיישב".
"בין שני בעלי כוחות גדולים(,)[.] קרב שגורל העולם תלוי בו(,)[.] קרב נוסף שייגמר אף הוא בחוסר הכרעה." – לכל משפט נושא אחד בלבד.
"ואף (אם)[לו היו] יודעים זאת, לא היו מבינים[,] שחורבן כפרם הקטן שלצד הנהר[,] קשור" – שוב, הפסקה מתודית.
"מעלים על דעתם[,] עד כמה [קשור ]גורלם (קשור) בקשר עז[,] עם שני היריבים" – עיקר המשפט הוא הגורל, לא עובדת היותו קשור בקשר עז.
מצפה בכליון עיניים לפרק הבא.
נ.ב.
האתר הזה מת.
וואו…
1. תודה רבה על קבלת הפנים הלבבית! מבאס לשמוע שהגעתי מאוחר בכמה שנים לאתר… עלעלתי בו קצת ובאמת לא מצאתי יותר מדי תגובות…
2. תודה על המילים הטובות על הסיפור! אעלה בשבוע הבא את הפרק השני, מקווה שיימצא חן בעיניכם.
3. תודה רבה במיוחד על ההערות והתיקונים! הם מראים שהסיפור באמת נקרא ברצינות.
כמה הערות לגבי ההערות:
א. "בין העמודים העתיקים[,] נסכה בו תחושה של שליטה במצבם[,] ומילאה אותו בביטחון עצמי" – עפ"י מה שהבנתי ממרציי מהאקדמיה ללשון העברית, אין להוסיף פסיק בין נושא לנשוא במשפט ("השליטה על גזע הלֵאוּן בין העמודים העתיקים [=נושא] נסכה בו… [נשוא] ומילאה אותו… [נשוא]").
ב. "הם בדיוק עברו ליד עמוד[,] שנראה עתיק וחבוט אפילו יותר משאר חבריו[,] שמילאו את חלל המנהרה." – לפני שי”ן התיאור, תמיד יבוא פסיק. > נראה לי כי הכלל שניסחת איננו מדויק, ראי את הכלל באתר האקדמיה: https://hebrew-academy.org.il/topic/hahlatot/punctuation/#target-3422.
ג. לגבי המילה "את" המושמצת בידי בן גוריון… תודה שהזכרת זאת. רק אציין שגם במקורות הקדומים ביותר, המילה "את" אינה מופיעה תמיד, ולפעמים היא מושמטת. הבעיה הבן גוריון הייתה שהוא ניסה לחסל אותה. בכל מקרה, הרשיתי לעצמי להשמיט אותה כאן כדי לתת תחושה של לשון דיבור, מה את אומרת?
ד. אפלולי[י]ם – אין לי הסבר למה זה קרה לי, ועוד פעמיים!
ה. קיבלתי את ההצעות לריבוי פסיקים במקום נקודות. תודה.
ו. "ה(י)פנה" – פליטת מקלדת מחוסר תשומת לב. תודה!
ז. "(ו)באותו [ה]זמן" – לעולם לא תבוא ו"ו החיבור בראש משפט. > האומנם?! ראי קישור זה: https://hebrew-academy.org.il/2012/06/27/%D7%95-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D7%95%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%94/.
ח. "רטובה כולה[,] וטיפסה" – זהו משפט מורכב, לא המשך תיאור > שימי לב למשפט כולו: "ובאותו זמן עלתה דיה מהמים רטובה כולה וטיפסה על העמוד העבה" > יש כאן שתי פעולות שעשתה דיה: "עלתה… וטיפסה…" – לכן נראה לי שאין לחצוץ בין דיה (נושא) לטיפוס שלה (נשוא). אם היה כתוב רק: "עלתה דיה וטיפסה…" – גם היית מוסיפה פסיק? אכן, אפשר לפסק כך: "עלתה דיה מהמים[,] רטובה כולה[,] וטיפסה על העמוד העבה" – כי אז התיאור הוא בהסגר ואינו חלק מהפעולה של העלייה.
ט. "מספיק טוב [כדי] לדעת[,] שאם ינסה" > אינני בטוח שיש הכרח במילה "כדי", אשתדל לבדוק זאת. גם לגבי הפסיק אני מתלבט, לכאורה הוא מיותר וקוטע את הצירוף: "לדעת ש". אבל נכון לשכל את שתי המילים הראשונות: "טוב מספיק" כי המספיק מתאר את הטוב – ולכן מקומו הטבעי אחריו.
י. "בין שני בעלי כוחות גדולים(,)[.] קרב שגורל העולם תלוי בו(,)[.] קרב נוסף שייגמר אף הוא בחוסר הכרעה." – לכל משפט נושא אחד בלבד. > מה דעתך על המשפט הזה: "ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו 'קדוש', הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו…", או זה: "הגשמים ייפסקו, הרוחות ייחלשו בהדרגה…"? (מתוך כללי האקדמיה בפיסוק. מעצבן שאי אפשר להטמיע קישורים בטקסט שבתגובה!). אבל בכל זאת קיבלתי את הצעתך מצד הסגנון והקריאה.
יא. "לא היו מבינים[,] שחורבן כפרם הקטן שלצד הנהר[,] קשור” – שוב, הפסקה מתודית. > כאמור לעיל, יש לדעתי בעיות בשני הפסיקים שהצעת. הראשון: "לא היו מבינים[,] שחורבן" – חציצה בתוך הצירוף: "מבינים ש". השני: "שחורבן כפרם הקטן שלצד הנהר[,] קשור" > חציצה בין נושא ("חורבן…") לנשוא ("קשור").
יב. "מעלים על דעתם[,] עד כמה [קשור] גורלם (קשור) בקשר עז[,] עם שני היריבים” – עיקר המשפט הוא הגורל, לא עובדת היותו קשור בקשר עז. > בהווה, נושא קודם לנשוא (בד"כ), כמו: "הילד אוכל", ולא: "אוכל הילד", ולכן כתבתי: "גורלם (נושא) קשור (נשוא)", ולא: "קשור גורלם". גם לגבי הפסיק שהצעת אני מסתפק.
ושוב – וואו! לא העליתי על דעתי שמישהו ירד לפרטים כאלה בתגובה! אני ממש ממש מודה לך! ישנן הערות שכתבת שלא הערתי עליהן משום שפשוט קיבלתי אותן או שאפשר כך ואפשר אחרת.
מצפה בכיליון עיניים להערות על הפרק הבא!
נ.ב. האתר הזה לא מת – ראי איזה דיון נפלא עלה כאן על פרק אחד קצרצר!
(ועוד נ.ב – אני לא "את", אני "אתה" (; , והכינוי שלי באתר הוא רמוע חבב"ר, באנגלית הוא לא נראה משהו…)
התחלתי לכתוב הודעה ממש ארוכה כדי להגיב, ואז הבנתי שמי שהקדים אותי בת'כלס עשה עבודה טובה ממני, וכנראה שהתגובה שלי תראה יותר מדיי כמו משהו שקשור בטעם מאשר בפרקטיקה. במילים אחרות – היא לא תעניין אף אחד חח
אז אם את\ה מעוניין בדעה שלי בנושא, שלח לי מייל: [email protected]
חבל על זמן הקריאה כאן באתר, וזה גם ככה ארוך מדיי לתגובה פה.
שלום,
אשמח לשמוע את הדעה שלך. אבל אם היא קשורה בטעם ולא בפרקטיקה, ואם היא ארוכה – אשמח יותר לשמוע אותה אחרי שאפרסם את הפרק השני (אם לא יהיה אכפת לך לקרוא אותו…), אני מודה שהפרק הראשון קצת חיוור…
ואוו, אני לא רגיל לקבל כאן תשובות חזרה חח
כאילו, אני יכול לספור על היד את מי שהגיב לי חזרה.
בכיף! אתה צודק, ואני אחכה לפרק השני (כותב-חובב בעצמי, מה שנקרא "חוק השלוש פרקים") אגב, אני לא רוצה להיות חצוף, אבל אפשר לשאול לפשר השם? רמוע חבב"ר? או שזה משהו אישי? זה פשוט ממש העלה בי סקרנות!
שבוע טוב,
רמוע חבב"ר הוא כינוי ששמי רמוז בו ושם של עוד בעל סיפורים יהודי קדום רמוז בו. אם אגלה אותו, אצטרך להפסיק להשתמש בו… אני מעדיף להסתתר מאחוריו לבינתיים…
סיפור מדהים