“לפחות נישאר שכנים”

אמא שלו שוב אומרת בפעם המי יודע כמה בכל פעם שהם מדברים על החלקה החדשה שהיא רכשה לעצמה בבית הקברות מעבר לכביש. ולא, זה לא שהם מדברים על הנושא כל כך הרבה, אבל לאמא שלו יש כישרון חבוי איתו היא מצליחה לרקום קשרים בין כל נושא שהוא היישר אל הנושא הרצוי (בעיניה, לפחות).

הבוקר היא הזכירה את החלקה שלה כשהוא שאל אותה איך היא רוצה את הביצים שלה לארוחת הבוקר, והיא בתגובה ענתה: “שלא תביא לי ארוחות גם לבית קברות כן? ששאר המתים לא יפתחו עליי עין”. היא הייתה מתה שהוא יביא לה ארוחות בוקר לשם. אבל הוא שתק. “ביצת עין”, היא ענתה לבסוף.

שעה לאחר מכן בדרכם למאפייה היא ראתה מודעת אבל של אחד השכנים מבניין מספר 16 (הם מספר 12, לידע כללי). “רועי!!!” (בטון של שליש פליאה, שליש צווחה ושליש חוג תיאטרון במתנ”ס), “אתה ידעת שמר שולמן נפטר??”. אין לו מושג במי מדובר. “הוא בכלל לא נקבר פה, מסכן, אם הוא רק היה מתכנן את החיים שלו כמו שהוא תיכנן כל צעד בשחמט”. עדיין אין לו מושג במי מדובר.
ואיך אפשר לשכוח את המשוואה המנצחת בכל מבחן אבסטרקטי של חמש יחידות מתמטיקה- “זה (חפץ משתנה, תלוי חנות) יקר?? אתה יודע כמה החלקה שלי עלתה לי?!”. ולבסוף היא עוטפת וסוגרת את הנושא באותו המשפט בדיוק: “לפחות נישאר שכנים”.

רועי ואמא שלו גרים יחד מאז שרועי נולד. הוא נשאר גם לאחר שאחותו הקטנה יצאה מהבית, הוא נשאר גם אחרי שאבא שלו עזב. במשך שנים היה צופה באמא שלו יושבת על הכורסא שליד הטלפון הביתי ומחכה לאבא שלו שיתקשר. כל יום בשעה שבע וחצי בערב (חצי שעה לפני מהדורת החדשות) היא הייתה מתכוננת ומתגנדרת ומניחה תה לצד צלחת אגוזים וענבים (למרות שזה תלוי בפירות העונה) וממתינה. וממתינה. ואם היה צלצול טלפון, העיניים שלה היו נעשות מבריקות כמו הענבים הירוקים בצלחת, וכשהיא הייתה מרימה את השפופרת ומגלה כי זה לא אבא שלו, היא הייתה אומרת: “טעות” ומנתקת. הברק בעיניים היה נעלם יחד עם הענבים בזמן שהיא שוב הייתה ממתינה. וממתינה. וממתינה עד מהדורת החדשות. בשעה שמונה ושלוש דקות (אחרי הכותרות) היא הייתה מכבה את הטלוויזיה והולכת למיטה.

בשנה האחרונה יחסי הכוחות השתנו. בזמן שהיא קצת שכחה איך להיות אמא, רועי גילה את היכולות האבהיות שלו. הוא אוהב לבשל לה, במיוחד את תבשיל תפוחי האדמה והבטטות עם הבצל המקורמל שהיא כל כך אוהבת. כל כך שלפעמים הוא מרגיש שהיא לא יכולה לשרוד שבוע בלי תבשיל ירקות השורש שלו. הוא גם אוהב לסחוב את הקניות שלה, להראות לה כמה שקיות הוא מצליח להרים בבת אחת. תחילה היא הייתה מתפעלת מהיכולות האתלטיות של הבן שלה, אך מזה זמן רב שבכל פעם שהוא מנסה להרים יותר ויותר, היא מסיטה את מבטה ואומרת “תיזהר, שהשקית לא תיקרע”.

רועי הבין כבר ממזמן שהיא התפטרה ממשרה מלאה בתור אמא. עכשיו היא סוף סוף דואגת לעצמה, וגם הוא – לה. הפעמים היחידות בהן אמא שלו עוד מתנהגת כמו אמא הן כשרועי רוצה לצאת בערב. "לך תמצא לך איזו זנזונת" היא רוטנת ומידי פעם גם מצליחה להכניס את חלקת הקבר שלה בבית הקברות ממול: “אתה תהיה עסוק רק איתה” או "היא לא תיתן לך לבוא לבקר אותי". וברגעים כאלו כל מה שמתחשק לו זה להתארגן בעוד שהוא מאזין ל-”עוד ארון אחד” של “היהודים” ולהסתלק משם. אך לבסוף, הוא נשאר, והשניים משחקים משחקי קלפים כל הלילה. היא תמיד מנצחת.

לפעמים הוא מרגיש שבסוף היא עוד תקבור אותו, באותה חלקה שקנתה לעצמה. אבל הבוקר היא התנהגה מוזר. היא לא יצאה מהמיטה וגם לא ענתה לו כשהוא שאל אותה האם היא שוב רוצה ביצת עין לארוחת בוקר. הוא יודע שהיא אוהבת לגוון ולא לחזור על אותה צורת ביצים יום אחרי יום, אבל זו עדיין לא סיבה לא לענות לו. כעבור ארבעים דקות בהן הוא מדבר אל הדלת הוא מחליט לדפוק. היא עדיין לא עונה. “אמא?” הוא שואל מבעד לדלת, הפעם בקול דואג ומתנצל, אולי זה יעזור. כשהיא עדיין לא עונה הוא מחליט לפתוח את הדלת. המיטה מסודרת בדיוק כפי שסידר אותה, הכריות עוד ישנות, אבל היא לא שם.

רועי חוזר למטבח ומכין לעצמו שתי ביצי עין בדיוק כפי שהוא אוהב. הצדדים מעט שרופים והופכים לדפי חלבון שחומים ודקיקים, החלמון נותר נא. הוא מקלף את המלפפון וחוצה כמה עגבניות שרי ומטבל במלח בלבד. הלחם מפשיר לו בטוסטר בנעימים ובזמן שהטוסטר מתריע כי הלחם שזוף מספיק, הטלפון שלו מצלצל. מספר לא מזוהה מופיע על הצג. “הלו” הוא עונה ומקווה מאד שזו תהיה אמא שלו עם הסבר משכנע לסיבה שהיא לא ישנה בבית. אך להפתעתו ישנו קול של גבר בצד השני. לא פחות מאשר אבא שלו.

כשאבא שלו סיפר שאמא שלו עברה תאונת דרכים בצומת קרוב לביתו והמשטרה התקשרה אליו, כל מה שרועי הצליח לחשוב עליו הוא: “למה המשטרה התקשרה אליו ולא אליי? "לקחו אותה לבית החולים” אבא שלו ממלמל באכפתיות שקשה להאמין לה. “אבל היא לא שרדה את זה”. השקט מרעיש כעת באוזניו. “אני מחפש את מי שנכנס בה, אל תדאג” הוא ממשיך לדבר. אבל רועי לא דואג. זו הפעם הראשונה מזה המון זמן שלא היה לו למה לדאוג. זה כבר לא משנה מי נכנס בה, וזה כבר לא משנה למי התקשרו קודם. זה לא משנה אם זו ביצת עין או מקושקשת וזה ממש לא משנה אם המיטה מסודרת. “נתראה בהלוויה” אבא שלו אומר, קוטע את רצף הדברים שכבר לא משנים ומנתק.

חלקת הקבר של אמא שלו היא החלקה המרכזית ביותר בבית הקברות. השמש מאירה את השיש הלבן שנחצב מבעוד מועד. אבא שלו שם. וגם אחותו ובעלה. וגם הוא. הוא מביט לאחור על הבית שלהם מעבר לכביש, הבית הגדול שכרגע שייך רק לו. מחר הוא יביא לה מקושקשת לארוחת בוקר. מחרתיים הוא יביא פרחים. ולבסוף, כאנשים לאט לאט הולכים ומתמעטים, הוא מתקרב אל עבר המצבה הלבנה, כורע ולוחש: “אבא ממש השמין”.