משני צידיו של נהר

רכב אדום קטן עשה את דרכו בשביל המתפתל אל בין ההרים, השמש זרחה על העמק, מביאה חום ביום הראשון של האביב אחרי חורף ארוך, ממיסה את שאריות השלג האחרונות. עצים ירוקים וגבוהים הקיפו אותן משני צידי הכביש, מספקים צל לאורך הנסיעה.
ובתוך הרכב הן ישבו להן, שלובות ידיים. האחת שערה אדום כאש, עיניה חומות וגדולות עם ניצוץ בהיר במרכזן, מגוון פרפרים מקועקעים על גופה הבהיר, יד אחת אוחזת בהגה השנייה באהבתה. לידה יושבת לה בחורה ששערה זהוב ועיניה כחולות כמו האוקיינוס, גופה לבן ובהיר כמו חברתה ושרשרת כסף קטנה מעטרת את צווארה.
פייג' וטיילור.
הן אחזו אחת בידה של השנייה רק ברגע שיצאו מן העיירה, במקום מגוריהן הן "שותפות" לעיני כל, אביה של טיילור הוא הכומר של העיירה ומשפחתה מנהלת אורח חיים שמרני ודתי מאוד, שסיימה את לימודיה באוניברסיטה המקומית החל הלחץ מצד משפחתה למצוא את הבחור שאליו תינשא בכנסייה של אביה, ושם תתחייב לא לעזבו עד שהמוות יפריד ביניהם. אך רצה הגורל ובבוקר סתוי בחודש אוקטובר כשעוד הייתה תלמידה מן המניין, ישבה באחד מבתי הקפה ליד הקמפוס על מנת להתכונן למבחן סוף הסמסטר.
היה זה יום קריר והעלים נשרו בעדינות על המדרכה מצידו של בית הקפה.
שם מאחורי הדלפק עמדה לה בחורה עם עיניים חומות וגדולות, שיער אדום כאש ושבתה את ליבה. לא יכולה להסיר את עיניה ממנה לרגע, היא צפתה בכל תנועה שלה, איך היא מקציפה את החלב, מפעילה את מכונת הקפה הגדולה ומחייכת בנימוס לכל לקוח ובקשתו. כשעיניהן נפגשו היא מיהרה לסובב את מבטה חזרה, מסיטה את עיניה הלוך חזור אל עברה בביישנות. בפעם השנייה שעיניהן נפגשו פייג' חייכה חיוך רחב, הורידה את סינר העבודה, מזגה שתי כוסות קפה קטנות וכמה עוגיות על צלחת קטנה והתיישבה בשולחן של טיילור.
השעות חלפו להן כשישבו האחת אל מול השנייה, פורסות את סיפור חייהן כשמידי פעם פייג' הולכת לשרת עוד לקוח שנכנס לבית הקפה.
לא הייתה לה משפחה, היא איבדה את הוריה כשרק הייתה נערה ומאז החיים כפו עליה לדאוג לעצמה ולא לסמוך על אף אחד שיעזור לה. כשראתה את טיילור בפעם הראשונה חזרה אליה הרגשה שלא חשבה שאי פעם תחזור, בית.
כשבוע לאחר מכן כבר חלקו נשיקה על שפת האגם,אחרי יום של פיקניק ובקבוק יין לבן, נשיקה קטנה וסודית כזאת שאף אחד לא יכול לראות.
בעיירה קטנה כמו זאת האהבה שלהן לא תתקבל, הדת וחוקיה מכתיבים את אורח חייהם של התושבים. כשהחליטו לשכור דירת סטודיו קטנה בקצה הצפוני של העיר ג'ון, אביה של טיילור הזמין אותן לארוחת ערב בביתם על מנת שיוכל להכיר את חברתה החדשה. בזמן שתשאל את פייג' על חייה, עברה, והאמונה שלה באלוהים הן החזיקו ידיים חזק מתחת לשולחן מקוות לקבל את ברכתו. לא פשוטים הם חיים המתנהלים בסוד, דירתן הייתה מבצרן, המקום היחיד שבהן חלקו את אהבתן בלי לפחד שמישהו יראה, שמישהו יגיד משהו או יספר למישהו.
כשאביה של טיילור היה מארגן לה פגישה עם בחור פעם בכמה שבועות הייתה מוצאת את עצמה יושבת באותה מסעדה מקומית, בוהה בשיעמום אל מעבר לכתפו של הבחור התורן בזמן שהוא פורש את משנתו.
פייג' הייתה יושבת ובוכה על הספה בסלון, מתוסכלת.
ובסוף הערב שהייתה חוזרת הביתה היא חיבקה אותה חזק והבטיחה שהכל זה רק משחק ושהיא לא תעזוב אותה אף פעם.
נחמתם היחידה הייתה אותה בקתה על גדת הנהר, עמוק בתוך ההרים, טיילור אהבה את הטבע מאז שהייתה קטנה, לכן כשביקשה לקחת את חברתה לסוף השבוע אביה הסכים מייד ורק ביקש שינקו את כל פסלי הדת מאבק כשהן שם.
וברכב הקטן והאדום שפייג' עבדה בשבילו שנה בבית הקפה הן נסעו אל עבר ההרים, נסיעה שארכה כמה שעות והבטיחה להן את הפרטיות שהן כל כך ייחלו לה.
בכניסה אל בקתת העץ נחו כמה כיסאות מתנדנדים הצופים אל עבר הנהר, בפנים חיכה להן מטבח מאובזר בכל טוב, אמא של טיילור הייתה בשלנית ידועה בעיירה.
אח גדול עמד במרכז הסלון, מפזר חום נעים בחדר. בקומה השנייה היו שני חדרים מרווחים עם מיטות גדולות והמון שמיכות וכריות למקרה שיגיעו אורחים.
בחצר הקדמית נח לו ערסל בין שני עצים גדולים, וסירה קטנה על גדת הנהר.
בבוקר למחרת הן שטו אל צידו השני של הנהר ושם ערכו פיקניק שבסופו נשכבו על הדשא, אחזו ידיים והביטו אחת לתוך עיניה של השנייה, שמחות, מאוהבות.
זה הרגיש כאילו הזמן עצר מלכת, שעה על כר הדשא על שפת הנהר הרגישה כמו נצח ושנייה ביחד.
באותו ערב פייג' הכינה להם את מרק העגבניות המפורסם שלה וטיילור הכינה כריכי טוסט מלאים בסוגי גבינות שונות, בקבוק יין אדום חיכה על השולחן ובסוף הארוחה גם כמה שוקולדים שנחלקו מתחת לשמיכת הצמר הגדולה למרגלותיו של האח.
הן הרגישו במציאות אחרת, בעולם אחר שכולו שלהן, מקום שבו אינם צריכות להסתתר או להחביא את אהבתן.
בלילה האחרון הן ישבו על הכיסאות המתנדנדים וצלו חתיכות של מרשמלו במדורה קטנה, נהנות מהרגעים האחרונים האלו של פרטיות מוחלטת.
אך זה לא הספיק,די, הזמן הגיע ולאחר שיחה ממושכת ומלאת רגשות בחצות הלילה הסכימו שהגיע הזמן לשנות את חייהן, לקחת את הרכב האדום הקטן ולנסוע לעיר הגדולה למקום שבו יוכלו לחיות ולממש את אהבתן.
בלי לחשוב, בלי להתמהמה, פשוט לקפוץ למים העמוקים ולמקום יותר טוב.
בנסיעה חזרה כבר החזיקו ידיים כל הדרך, מתוחות, לא יודעות למה לצפות.
גם בצעידה הקצרה מהמכונית אל הדירה אחזו אחת בשנייה חזק אל מול כל המבטים מסביבן.
כאילו השמועה עברה בכל העיירה במהירות הטלפון של טיילור לא הפסיק לצלצל, זה היה אביה, היא כבר לא תענה לו, אולי בעתיד אולי כשתרגיש מספיק בטוחה לעמוד אל מולו.
פרצופה של פייג' נמלא שמחה, התרגשות של התחלה חדשה.
בכמה ארגזים ספורים הם ארזו את כל חייהן אל תוך המכונית האדומה הקטנה.
ונסעו לחפש עתיד טוב יותר.