שבורים

צעד אחר צעד, שאיפה נשיפה שאיפה נשיפה .
העולם קר בחוץ והחיים ממשיכים להם כאילו כלום לא קורה ,יכול להיות שזה ככה אבל עמוק בפנים זה לא מרגיש ככה בכלל.
אני יושבת לי על הבטון הקר ומתבוננת אל הבאים והשבים חלקם נראים כל כך מאושרים ואיך זה אפשרי בכלל, אבל חלקם מדוכאים בלי הבעת פנים, קרים כמו העולם הזה.
מתבוננת ולא מבינה אני נמלה בעולם הזה שיש בו כל כך הרבה כל הזמן .
עוד טיפה שקופה שמתנפצת על הכביש האומה עוד צחקוק שנשמע בקהל עוד כלב מוזנח שאינו מבין דבר ושבור כי הוא לבד .
הרוחות מזכירים לי שאני כאן בכל פעם שהם מותכים בי .
ואני מתבוננת אל האופק ,הוא כל כך רחוק.
פשוט יושבת וחושבת לעצמי אנחנו "רובוטים" קמים הולכים לאן שאמרו לנו ,עושים מה שאומרים לנו בלי יותר מדי שאלות פשוט עושים.
החיים מרגישים כמו מכונת זמן שנתקעה על אותו הפרדוקס וכל יום חוזר על עצמו עבודה, בית, ילדים ,משפחה, קניות והליכות ממושכות ברחובות האפורים האלה.
מה החיים האלה מנסים ללמד אותי מה הגורל ייעוד שלי?.
אני אבודה כמו עלי השלכת המרקדים על המדרכה החלקה והאפורה הזו .לוקחת נשימה עמוקה ומתאפקת שלא להרוס לא את עצמי ולא תסביבה , אבל נשברתי התנפצתי ועכשיו מה נשאר? .