בלב המדבר

שכבה דקה של אבק ריחפה באוויר, רצפת המדבר רטטה. הוא לא יכול היה לקבוע כמה שעות חלפו מאז שהגיעו, הזמן איבד את משמעותו. המנגינה הזדחלה לנבכי מוחו, הוא דמיין כיצד ניצוצות חשמליים קטנים ולבנים מגרים את קצות עצביו. לעתים חשב שגופו מנותק ממנו, נע וזע בפראות בעודו מהרהר ברוגע מעליו. ברגעים אחרים הוא נזרק בפתאומיות אל תוך גופו, חש בעוצמה כל נשימה וכל גלגול עיניים, והריקוד דרש אותו לעצמו. לאחר זמן הגלולה הקטנה שלקח התפוצצה בקיבתו ושלחה גלי הלם שניתקו את הכרתו ממנו. לרגע קט חש מבוהל ותלוש, צלילי הבס האימתניים איימו להטביעו כדוגית בסופה. אישוניו הכחולים נדדו באטיות מצד לצד כמחפשים נמל בטוח. כאשר נתקל במבטה מבעד למסך הגופים המקפצים חש הוא לפתע שלווה גדולה. חזיונות של אושר וריגוש עלו בו והריקוד נמשך. ללא מילים הם תקשרו. לשון המלקקת אגל זיעה מקצה השפה, חיוך מזמין ויותר מכל המבט המהפנט. נדמה היה לו שיכול הוא לקרוא את מגילות נפשה מבעד לעיניה הצוחקות. הכנות הפשוטה שזהה בה ברגעי השיא גרמו לו לצחוק גם כן. המנגינה דעכה במהירות, כאשר התנשקו ניצוצות לבנים של חשמל זרמו בחופשיות ורצפת המדבר פעמה כמעין לב רחב ידיים ועתיק וכהר.