כמעט הסוף

תשב ותחכה שהחיים יביאו אותך לתהום: חורשה בלתי נגמרת, ערפל וריח של גשם באוויר. אתה מתהלך שם בין כל הירוק מגשש בין הערפל הכבד מנסה למצוא את הסקודה האפורה שלך, ואז.. עצירה פתאומית, האופק מתבהר טיפה ונגלה לענייך תהום עצומה, כמה אבנים מתדרדרות לתוכה מהדריכה שלך.
אתה מבין שלמרות שלא נפלת אל התהום, אתה ממש לא רחוק מזה שזה יקרה. הערפל חזר שוב וכל צעד הוא גורלי.

מי היה מאמין שאגיע לרגע בחיים שאני לא יודעת מה לעשות יותר.
בלי חברים, בלי משפחה, בלי תעסוקה שמהווה לי שמחה.
שום דבר לא מעניין אותי או מרגש אותי, את האמונה בבני אדם איבדתי.
יכול להיות שאלו תסמינים של מחלת נפש מתפתחת? יכול להיות שאני הוזה שכולם מתרחקים ממני ושכולם פשוט בורחים לי כמו חול ים בין האצבעות?