רותי סמרטוטי

זאת רותי. רותי שלי.
שמות רבים לה לרותי שלי.
לפעמים היא רותי מבסוטי, ולפעמים רותי סמרטוטי.
"לאן תקחי אותי היום?", שאלתי. ספק מפוחד ספק נרגש, מתקשה לשלוט בפרפרים.
ובעיקר בתלתלים. התלתלים המשוגעים שלה.
כאילו הייתי נרקומן שמתחנן לקבל את המנה היומית.
"בואי הנה, שבועיים עברו מהפעם האחרונה שהשתכרתי מניחוח התלתלים האלה".
אימצתי אותה חזק אל לבי. כמו מנסה למסור לה מחשבותיי דרך תדרי הלב.
מדקלם בלבי ציטוטי משוררים שבורי נפש, מתפלל שתשמע…
"התגעגעתי אליך אורי שלי".
ואני מסמיק… מתמלא חום מחשמל ומספק.
רק שלא תפגוש באביר על הסוס שם בצבא, רק שלא יגנוב לי אותה המצ'ואיסט הגברי עם התבור והבלורית".
ובעודה אוחזת בידי, מוליכה אותי לעבר הלא נודע, אני תוהה איזה טירוף יאחוז בה היום.
איזה מעיין נסתר או שביל עפר תחשוף בפניי הפעם.
"קדימה, תעצום את העיניים".
ואני מציית, כמו טירון. חד וישר כסרגל.
היא קושרת לי את הבנדנה הקבועה, זאת עוד מכיתה ד', שהפכה לנוהל מיוחד רק לנו.
עתיק יומין.
מלפפת ומהדקת אותה סביב ראשי, ואני נשאב קלות לעבר המסתורין הקסום שלה.
כל הדרך היא צוחקת את צחוקה המופרע, המגושם, המתוק. ואני מתאפק שלא להסיר את המטפחת המזורגגת, מתאפק שלא לטרוף את רותי. "רותי כמעטי שלי".
השעות היו שעות בין הערביים, והנה הגענו לנקודת התצפית, ו… השבח לאל, לנקודת הסרת המטפחת.
"הבט ביופי הגלילי, אורי… איזו ארץ יש לנו, מדוע כולם בורחים מכאן?"
שתיקה רועמת.
"בוא לידי".
ואני מתקרב. משתגע ממנה. איך כל פעם מחדש היא מטריפה עליי את דעתי.
היא מספרת לי על מחיאות הכפיים והשריקות שהיא מקבלת בכל פעם שמסיימת להעביר אימון כושר מוצלח לאחת מפלגות הלוחמים אותן היא מדריכה.
"בטח כולם שם מעריצים אותך, סמרטוטי… ואיך לא! כשבכל פעם שאת מגיעה, שובל של אור זורח מלווה את צעדייך".
"אוי אלו שטויות, אורי", היא מצחקקת שוב את צחוקה המטורלל. "זה לא ככה כמו שאתה חושב. לדעתי הם אפילו שונאים אותי. עוד לא פגשתי בחייל ששמח למשמע ההודעה על אימון כושר. בין סיורים או שמירות, הוא יעדיף לישון".
שוב שתיקה רועמת.
והרבה תהיות. תהיות תהיות, ופחדים שלא איחרו לבוא.