ההלם!

שיירת מכוניות נוסעת על הכביש לירושלים, והנה ליד שער-הגיא מכונית הפוכה. מיד הוזעקו כוחות ההלצה, הוציאו מן המכונית את הנהגת שהיתה מעולפת.
בבית-החולים "הדסה" שכבה הנהגת ,איילה שמה מיוזעת מתנשמת וממלמלת "איפה אני? מי אני בכלל?"
"איילה אני אמא לידך!."
איילה נזכרה: "ישבתי באוטו נתתי גז ופתאום האוטו התהפך, אני לא זוכרת כלום!"
אמה של איילה פנתה אליה: "אני אתך, אעזור לך ככל האפשר כדי שתוכלי לחזור אל עצמך. תהיי אצלי עד שתוכלי להיות עצמאית".
איילה שהתה בבית אמה, היא איבדה את זכרונה-דברים רבים שהתרחשו לפני התאונה נשכחו ממנה. מה עשתה? עם מי היה לה קשר? שיחות עם הפסיכולוג העלו בה זכרונות.
הילדות בבית אמא, האב כמעט לא היה בבית, עזב שהיתה ילדה. משחקים עם אחותה, קשר רומנטי עם בחור שהפך אחר-כך לבעלה.
"איפה הוא? הוא לא יודע שהייתה לי תאונה? אם הוא לא מתייחס אלי כנראה שהקשר נגמר".
"אולי מעלימים ממני זכרונות, כדי לא להכאיב לי ?" חשדה איילה.
"אולי גם הפסיכולוג מסתיר ממני דברים, כולם כביכול מנסים להגן עלי , האם זה טוב?".
"כדאי להחשף לאמת , יקל לי לבנות את דרכי בעתיד."
האמת הייתה קשה מנשוא, איילה הגיעה לבדיקה שיגרתית אצל רופא נשים והוא ציין שבעבר היו לה הריון לידה תקינים.
"אם כך, איפה הילד?"
"למה העלמתם ממני שהיה לי ילד קטן?"
"למה לא סיפרתם לי על האובדן הנורא הזה?"
"לא רצינו להכאיב לך" אמרו דורשי טובתה אמה, חברתה הטובה, אחותה והפסיכולוג.
"הילד נדרס, ואי אפשר היה להציל אותו." האשמנו אחד את השני והחבילה התפרקה. היינו כשני אנשים זרים עוינים זה לזה. נפרדנו, לא יכולתי לחזור אל עצמי. הייתי נבובה, שבר כלי, הכל עבר לידי. לא יכולתי להתגבר והנה התאונה שזעזעה אותי לחלוטין.
תודות לשיחות עם הפסיכולוג הצלחתי במשהו לשחזר את העבר ומקווה שאוכל לבנות הלאה את דרכי.