לאשתי היקרה

עבר כבר עשור, מאז הפעם האחרונה,
שהחזקתי כינור, ושרתי שיר אהבה.

היינו צעירים, נרגשים, אוהבים.
החזקנו ידיים, הצמדנו עיניים, עפנו לשמיים.

היום אנו בוגרים, שקולים, חכמים,
מקורקעים.

הלילה עצרתי לרגע, בחזרי מעוד יום עבודה,
ובעיני צץ לו דמע, הרגשת החמצה.

מתי הפעם האחרונה שאמרתי, שהתוודיתי אהבה?
נכון, הבוקר בדלת הכרזתי, כרגיל מתוך שגרה.

אבל מתי עצרתי מהמירוץ, יצאתי מהמסך, מהעשן?
מתי החזקתי לך ידיים, בנחת, ברוגע, בפנאן?

"הילדים אשמים", המצפון ינקה, "אין רגע של שקט, הפרנסה תחכה?"
אבל אין פה אשמה – בואו לא נאבד הצפון, רק תחושת החמצה – והנה הפתרון:

"אהובתי, יונתי תמתי, אשתי היקרה,

אותך בחרתי בעבר, ובוחר בך גם היום,
את יפה, חכמה, מיוחדת. התגשמותו של חלום.

הלב שלי פועם בגופך, כי את ואני זה אחד.
יודע מה את חושבת, כי מוחי הוא שלך, לעד.

כן, אנחנו כבר לא צעירים, לא מחביאים או מסתירים,
מכיר אותך היטב, מכיר עד לכאב.

נכון, את לא מושלמת, אבל כן בשבילי.
על כל פשעים תכסה האהבה, ושלנו, שמיכה עבה.

רוצה להמשיך איתך לשוט, במסע החיים הסוער,
כי ביחד זה פשוט, על כל קושי להתגבר."

את כל זה כתבתי כאן בחוץ, ליד הדלת הסגורה,
חשוך ואת בטח במיטה, מותשת מהשגרה.

אך לא אחכה למחר, עכשיו זה הזמן,
לא עוד שעה.
בשקט אלטף השיער, כמו מזמן,
ובאוזנך אלחש – שיר אהבה.