עורכי דין- פרק ראשון החדש.

"שילכו לעזאזל" מלמלתי, מנקה את חולצתי הצהובה, מלכלוך לא קיים.
"מה אמרת?!" הופתעה קרן, טוב, ההפתעה הייתה מבויימת, ולא רציתי להגיד מילה אחרת שהתאימה בול למצב.
"תגידי" היא נעמדה באמצע הרחוב, מסרבת לזוז עד שלא אגיד את המילה.
"ל… נו את יודעת מה…!" לחשתי, ביני לביני. עמידתה של קרן נעשתה קשוחה עוד יותר. היא הוציאה משהו מכיסה, כיס הג'ינס הנצמד שלה.
"אוקיי, להיזדיין" אני יודעת שאסור לבנות בו' להגיד את זה.
פתאום אנטולי קפץ מהשיחים, ההכלנו על מדרכה, קרוב מאוד לבית שלי, מצפות הלגיע הביתה, ולאכול את המרק עוף של אימא.
" מה אמרת?! " התנפל עליי אנטולי, סכין בידו. אכן, אלו היו זמנים קשים ברוסיה, וילדות ישראליות לא התקבלו בברכה, במיוחד עם הן מקללות את המקובלים ביותר.
"אמרתי להזדיין" אמרתי מפוחדת, הייתי על רצפת המדרכה המושלגת, הסכין הייתה מוצמדת לגרוני. אנטולי כמעט שכב מעליי, מבטו היה זועם, ושיערו השטני האסוף בקוקו די קצר, היה מושלג ולבן כמעט.
"אני לא שמעתי!" שאג באוזני. הסכין התחילה לחרוץ חריץ בגרוני.
"קרן, קרן! קרן!!!!!!!!!!" צעקתי, הסכין המשיכה לחרוץ את גרוני. "קרן!" אמרתי בקול צרוד, קרן ברחה, ראיתי את צעדיה כשהיא ברחה, הכאב בגרון היה קשה, אנטולי ממש אפשר להגיד נהנה מיזה, חפרתי בשלג של המדרכה, מתה מפחד, גוססת, מלמלתי משהו לא ברור. אני ידעתי מה אמרתי, אבל אנטולי לא. הוא הפסיק לרגע עם הסכין, שדם ניגר ממנה ומגרוני, הנשימה שלי התחילה להיות קשה, והכאב היה בילתי נסבל.
"תגמור איתי, אני אוהבת אותך" מלמלתי, גוססת, חורצת חריצים בשלג, אני ידעתי שאני הולכת למות עוד רגעים ספורים, ודווקא, נכון שזה מוזר, זה לא הזיז. טוב, אני אמות. נכון שהורי יעצבו, ואחותי גם כן, וכך כול קורבי.
אבל חבריי? משפחה זו משפחה. אפילו הדוד שלי, קיריל לא יזיז לו שריר משריריו הענקיים והשחומים מכך שאני מתה. זה יזיז רק לעוברי האורח שיראו גופה.
"אמרת שאת אוהבת אותי?" ראיתי אותו במעורפל, לא יכולתי לנשום. הצרחה לא יצאה מגרוני.
"תגמור" אמרתי לעצמי. עייני לא ראו דבר, הכאב והחנק לא היו נסבלים כלל, ידעתי שהמוות קרב ובא, ידעתי שזהו.
לא יכולתי לעשות כלום. אני החשבתי את עצמי למתה, מחשבותיי הפכו לדיסה סמיכה, עמדתי בין המוות לחיים, הכאב, צרב, ודם שניגר מהפצע בגרוני רק הפך אותי למתה יותר ויורת, הרגשתי את יד השטן תופסת בידי, עיינו הכחולה מסתכלת עליי ברשעות והיא מעבירה אותי אל המוות, אבל מלאך קטן וחמוד, בן כחמש לפי חיי אדם, לקח את ידי ומשך אותי חיים, כאב לי בכול הגוף, לא יכולתי לנשום, וכשאנטולי משאיר אותי ככה, זה לא היה אפשרי. בכוחותי האחרונים, לקחתי את הסכין ונעצתי אותה בליבי, ועכשיו אני מתה. נפרדתי לשלום מהמלאך הקטן. והפסקתי להתקיים. לא הייתי חייה יותר. לא ולא. הרגשתי את אנטולי מחפש איפשהוא את דפיקות הלב, הוא לקח את סכינו וברח, משאיר גופה של ילדה בת 12 ברחוב מושלג.
מספיק טוב בשבילי.
* * *
אנטולי, סכינו נוטפת דם, לא האמין למעשיו, נכון שנתנו לו את הסכין חבורת הבריונים, אבל דווקא על ארינה? על הישראלית החמודה, סליחה על החצי ישראלית? זאת שנעצה בו מבטים ואהבה אותו? והוא ידע את זה, ורק בגלל שאמרה שהוא והחברה שלו, לנק'ה יזדיינו הוא רצח אותה, רצח בדם קר. הוא אחז בראשו מתפתה להרוג את עצמו. אבל הוא הבין שלנק'ה שלו לא תוכל בלעדיו, אבל, טוב, אחרי הכול הוא יכול בלי ארינה, יכול ועוד איך, רק נטל שניעור מהגיב. וזהו. הוא ישר את הליכתו ומרח חיוך על הפרצוף.
* * *
ברגע שלובה הבינה שרצחו את הבת של זימין, היא רצה אל המשרד. זימין אל היה בו, אבל הדבר היחיד שראתה זה את מעילו השחור כתמיד, ושהוא השאיר לה פתק
"אני מחכה לך אצל בוריס, בואי!" נכתב בפתק.
לקח לה זמן לעכל את העניין, שביתו של החבר הכי טבו שלה, הקוליגה שלה נרצחה. לא ידוע מי. והחברה שלי קרן מסרבת להגיד פריטים היא רק אמרה שהוא בגיל של ארינה. וזהו.
לובה הרהרה בעודה נכנסת למכונית הטיוטה האדומה והמרווחת שלה. הרהרה על כך ש, ש ארינה הייתה בשבילה כמו בת, נכון שזימין ואישתו גרושים, ושהיא ובעלה חיים האושר, היא אהבה את זימין, כאילו בעל מספר שתיים, פחות במובן המיני של העניין.
לובה לא ידעה כלום. היא ידעה שזו חקירה קלה, כי, אחרי הכול קרן ידעה הכול, וחשודים, כול הבנים בכיתה של ארינה חשודים, וזהו. וקרן ראתה את הפשע מתבצע. אבל היא משום מה סרבה לגלות משהו. לכלום. רק שהוא בן גילה שלה.
"בהצלחה" התניע את המכונית ומלמלה דבר מה.
והמכונית התחילה לנסוע.
"אין כבר דרך חזרה!"