הבריחה אל שום מקום – פרק 1
אש,
זעקות,
אימה,
כמו ים של סבל, צונאמי של אימה, שיטפון של טירוף.
הוא פקח את עיניו,
היכן אני?
אלוהים אדירים! מה אני עושה כאן?
"ראו, הוא פקח את עיניו!" הוא שומע קריאות עמומות. "דניאל, אתה בסדר?" הקולות חודרים לאט לאט למוחו. ואז, כמו מערבולת של זכרונות שוטפת את מוחו, הוא מנסה לברוח אך שוקע עמוק בתוך מערבולת הזכרונות, המטוס המתרסק, סירת ההצלה, הם רואים אי ממרחק, וזהו –
את השאר הוא כבר לא זוכר.
"אני בסדר", הוא מנסה לענות בקול בוטח אך הקול שבוקע מגרונו מזכיר יותר את קרקורה של קרפדה צרודה. המסך שעל עיניו מתבהר והוא רואה את כולם, יורי, אלעד, עופר, דורית וכל השאר, קרוב למאה נערים בגילאי שלוש עשרה-ארבע עשרה שנתלשו מעולמם המוכר, הבטוח והמוגן והושלכו לכאן, אל אמצע שום מקום.
יורי, הוא תמיד חיבב אותו, הרוסי הבלונדיני והמסור, יורי רכן כעת מעליו וניסה לדובב אותו: "דניאל, כולם כאן, הכל בסדר, אף אחד לא נפצע אתה יכול להיות רגוע"
הכל בסדר?
להיות רגוע?
משום מה מוחו מסרב לקבל את דבריו של יורי והוא מתרומם באיטיות. "יורי, אני בסדר, התעלפתי ככל הנראה ברוב המאמץ, הדאגה והפחד אבל כרגע אני בסדר גמור לחלוטין, הספקתם כבר לראות מה יש באי הזה?"
"עוד לא, הגענו לכאן רק לפני שעה וקצת," דווקא אופק הממושקף הוא שבוחר לענות. מעולם מנהיגות לא הייתה הצד החזק שלו אך כעת דניאל תופס פיקוד במהירות ופונה לחבריו: "ים, מוריס ואילי, תסתובבו קצת באי וראו מה יש כאן, אך אנא אל תרחיקו לכת שלא תאבדו חלילה. כל השאר יביאו עצים מהאזור כדי שנוכל להדליק מדורה, נוכל להתחממם לאורה בעת רדת הערב והיא גם עשוייה לשמש אותנו לצרכי הצלה כדי שנוכל ליצור קשר עם ספינות שיעברו בסמוך לאי."
אף לא אחד מהנערים העלה על דעתו שלא להקשיב לפקודותיו ההגיוניות של דניאל, כל אחד הלך למלא את תפקידו ורק אז כשהכל סביב דמם פנה דניאל לבחון את סביבותיו,
היה זה אי בגודל בינוני, אחד מתוך מליוני האיים השוכנים להם לבטח בדרום האוקיינוס השקט, האי היה אקזוטי ממש כמו בסרטים ועל העצים הענקיים צמחו להם אגוזי קוקוס לרוב. בהחלט אי נחמד רק שהנסיבות שבהן הגיעו אליו לא כל כך…
הערב החל לרדת, יש להזדרז.
תגובות (4)
אם אהבתם את הפרק הגיבו בבקשה.
מישהו?…
אוקי, אהבתי את הרעיון. בכללי סיפורים על איים אבודים מסתוריים ודברים כאלה אני ממש אוהב. חוץ מזה שהפרק הזה קצר מדי לדעתי, (אבל זאת בעצם ההחלטה שלך), הפריע לי שהילדים, שכמו שאמרת גילם לא עולה על ארבע עשרה, מדברים בשפה גבוהה מידי. אין בעיה שהסיפור עצמו או התיאורים שלו ידברו בשפה הזאת, אבל כדי שזה יהיה אמין, כדאי להוריד טיפה את רמת הדיבור שלהם לשפה יומיומית, שיהיה קל יותר להתחבר אליהם. בהצלחה:)
תודה על התגובות אסף, אני אוהב ביקורת בונה, התלבטתי היכן להגיב אך לבסוף החלטתי שכאן זה המקום הטוב ביותר.
ראה, אומר לך את האמת, אני ילד בן ארבע עשרה וחצי בסך הכל… כתבתי סיפורים רבים עד היום (אצלי במגירה…) אבל אני מודע לכך שיש לי עוד מה להשתפר.
ועכשיו אנסה להתייחס באופן ענייני לתגובותיך:
• באמת שהייתי רוצה לכתוב פרקים ארוכים יותר רק שלפעמים קשה להמשיך ואני נאלץ לעצור את הפרק.
• אני אוהב סיפורים בסגנון הישן והטוב, סיפורים שנכתבים בלשון הדיבור הגסה שמשמשת כיום די מרגיזים אותי, אך אחשוב על זה.
• תודה על העצה בפרק 2, אשתדל לקיים אותה.
• לגבי העצה בפרק 3 גם כן אני מודע לחשיבותה ואשתדל מעט להאריך (למרות שלפעמים אין כוח לזה.)
• הלאה, פרק 4: את הפרטים האלו אני מכניס לאט לאט, יש לזה סיבה…
• פרק 5? הסיפור הולך להתפרש על תקופה ארוכה, מובן שלא אוכל לפרט לגבי כל יום ויום. בקשר להערה השנייה, ככל הנראה לא התנסחתי בצורה טובה כי כוונתי הייתה ש'אם הם יעברו ללבוש בגדים מתוצרת האי' – יהיה זה כעין אות קלון לכך שהם כבר התייאשו מהצלתם. אשמח לשמוע כיצד אתה מציע לנסח את המשפט.
תודה רבה על תשומת הלב וההתעניינות.