הקאובוי של נס ציונה

מגפי בוקרים גבוהות מתחת למכנסי ג'ינס קרועים וחולצה משובצת שמקופלת בדיוק עד המרפקים, ג'ון יצא באותו בוקר מהבניין בשיכון ד.
האמת שקראו לו משה אבל כל החברים מהשכונה נתנו לו את השם ג'ון כי תמיד היה אוהב לצפות בסרטים של ג'ון וויין כשהיה קטן.

מפגר, אוטיסט, מוגבל הם היו קוראים לו בבית הספר, ואמא תמיד הייתה מסבירה שהוא בסך הכל נולד קצת יותר מיוחד מכולם, שלא יקשיב לפרחחים האלו.

כל פעם אחרי שאיציק הגבוה היה מרביץ לו במגרש שמאחורי בית הספר הוא תמיד היה הולך לחדר של אביו, נועל את המגפיים ומדמיין איך הוא חוגר על מותניו שני אקדחים מסוג קולט, בדמיונו הוא היה צועד בראש מורם אל המגרש ומחורר את איציק הגבוה שלעולם לא יציק לו יותר הבן זונה הזה, אך אביו תמיד היה נכנס לחדר וקוטע את החלום.

בסוף המלחמה כשאבא כבר לא חזר יותר הוא עמד בלוויה בשקט, החברים שלו מגולני אמרו שהוא היה גיבור, שהוא הציל לכולם שם את החיים במוצב, שבלעדיו היו עכשיו הרבה הלוויות ולא רק אחת, ואז הרב אמר קדיש וכמה מלמולים בשפה תנכית שהוא לא הבין, משהו על מלאכים ועל גן עדן.
בראשו הוא רק דמיין איך אבא שלו נכנס בדלת בערב יום שישי ומספר לכולם שהוא בעצם לא מת, ולמחרת בבוקר הם יוצאים לרכב על סוסים ולהילחם באינדיאנים ביחד.

לאחר שהתקבל לעבודה במפעל אמא אמרה שזה טוב, שיישאר קרוב אליה, שהיא מבינה שהוא רוצה ללכת רחוק אבל הוא בחור מיוחד ובחורים מיוחדים צריכים להישאר קרוב לאמא שלהם.
בסוף כל משמרת היה הולך ברגל עד לשדה הקרוב לשיכון, עומד שם וחולם על המרחבים הפתוחים של טקסס, על בוקרים ואינדיאנים שאולי יום אחד עוד יזכה לראות.
עד אז הוא היה מקפיד לנעול את המגפיים הישנות, הג'ינס הישנים והחולצה המשובצת.

בכל זאת הוא משה ג'ון, הקאובוי של נס ציונה.