חרא של סיפור
כבר שנתיים שאני לא מצליח לכתוב כלום, ערימות של בקבוקי וויסקי ריקים ממלאים עכשיו את מה שהיה פעם חדר העבודה.
דירה קטנה בפלורנטין וחתול, מי צריך יותר מזה.
בפיצוציה הקטנה של שמואל מתחת לבית, קבלת הפנים הקבועה “חביבי מתי תכתוב עוד סיפור”
“ספר שמואל ספר, בקרוב הלוואי, תן לי בינתיים קופסת סיגריות”
פעם לפני הרבה זמן כתבתי משהו, חרא של ספר, וכל החרא של המבקרים התלהבו
והחרא האלה מהטלווזיה הזמינו להתראיין אז באתי, ואז הציעו לחתום פה ושם ושם ואז סדרה,
ומשם כלום.
לפעמים פשוט בא לי לעלות על מטוס ולנסוע לאוסטרליה לגלוש אפילו שאני לא ממש יודע איך אבל המחשבה הזאת
על לבלות כל היום על חוף הים ולרכב על הגלים נשמע לי מרגיע.
אזולאי אומר שלגלוש זה אחלה כושר אז גם ייצא לי מזה משהו, עד אז הניו באלאנס שקניתי שנה שעברה עוד נחות להם
בתוך הקופסא מחכות ליום הריצה המיוחל.
בינתיים לקחתי בורקס בדרך מאבולעפיה, כל המחשבות האלה על גלישה עשו אותי רעב,
אני יוצא הערב עם מירי דגים, ככה כולם קוראים לה מאז התיכון כי לאבא שלה יש חנות דגים ביפו.
שנינו נותרנו היחידים מהשכבה שעוד לא התמסדו, כולם כבר בשלב השלישי עם ילדים ומשכנתא וכלב,
“תהרוג אותי אני לא מבין למה אתם משחקים את המשחק הזה כל הזמן, תזדיינו וזהו בשביל מה הדייט כל פעם?”
אותה הרצאה כל שבוע מפיו של המתחתן הסדרתי אזולאי, “גם אני צריך קצת חום בן אדם, מישהו לשבת איתו סתם לקפה
או לראות טלוויזיה, לא מספיק רק להזדיין וזהו”
את הספר הבא אני אכתוב באנגלית, עוד איזה משהו חרא על אהבה או בגידה או משהו, כזה שכולם אוהבים, שיעשו ממנו סרט
ולי ייצא מספיק ג’ובות ממנו שאני אוכל לקחת שיעורי גלישה באוסטרליה ולעוף מהחור הזה.
אין כמו הסיגריה האחרונה מהקופסא עם טיפת הוויסקי שעוד נותרה בבקבוק,
ואז לשבת לכתוב.
רק שאין לי מה.
תגובות (0)