הפיות במגירת הסכו"ם

הפיות במגירת הסכו"ם זמזמו כשאכלתי ארוחת בוקר. הם שרו את השיר ההוא, נו, של ליידי גאגא. רומן רע.
הייתי חייבת להתעלם מהן, כי דניאל נכנס. הוא נתן לי נשיקה חפוזה במצח והלך להכין לעצמו קפה.
"בוקר טוב,' אמרתי, ושמתי לב שהרגל שלי קופצת לפי המנגינה. הפסקתי.
"בוקר טוב," הוא חייך אלי.
רציתי שילך.
הוא התיישב לידי, עם כוס הקפה שלו, ונישק לי את הלחי.
"את מריחה טוב," המהם. "התקלחת?"
"עוד לא," אמרתי, ודחפתי לפה עוד קצת מקושקשת. ניסיתי להתמקד בו, באמת, אבל ידעתי שהפיות מבלגנות לי את המגירה: הסכינים נדחפים הצידה, הכפיות משמשות כרחבות ריקודים.
"מתי, המ, מתי אתה עובד היום?" הייתי מודעת בצורה חריפה לכך שגמגמתי. אני חייבת להפסיק, חייבת להפסיק, לפחות עד שהוא ילך, דחפתי את הפיות ואת רעש צילצולי הסכו"ם לתיקיית 'רעשי רקע' בראש.
"תכף," הוא אמר. "אני ממש חייב להזדרז. זוכרת את הקולגה ההוא שסיפרתי לך עליו? חיים? הוא ואני קבענו להתחיל עם הפרויקט היום,…"
ידעתי שהוא מדבר. ידעתי שאני מקשיבה. ידעתי שאם ישאל אוכל לחזור מילה במילה על מה שאמר, אבל אין לי מושג מה אמר. רציתי שילך, רציתי להוציא את הפיות מהמגירה, אני לא אוהבת שמבולגן שם, תמיד כשהן מבלגנות זה אומר שהמצב שלי על הפנים, אם אני רק אסדר את המגירה הכול יהיה בסדר.
בהיתי במקושקשת שלי. לא אכלתי הרבה. ידעתי שאני צריכה לאכול, ידעתי שדניאל חיפש בויקיפדיה את המושג 'שסעת', ולא ידעתי מה בדיוק יגרום לו לדאוג.
לא שיש ממה לדאוג. אני אסדר את המגירה אחרי שילך.
תמיד היו פיות.
הן ליוו אותי לבית הספר: הן היו שם בשבילי כששכחתי איך לדבר וישבתי בתנוחה אחת, מפחדת לזוז, כששאר הילדים יצאו להפסקה.
הן היו איתי בתיכון: כשעישנתי את הסיגריה הראשונה שלי, בפעם הראשונה שנישקו אותי, כשחתכתי קווי אורך ורוחב ושתי וערב לאורך הרגליים.
דניאל התפלא בפעם הראשונה.
חשבתי שזה בגלל הצלקות, אבל הוא אמר, "הן מסודרות," בקול קצת המום.
הן חייבות היו להיות.
חרטתי על הרגל צורה של איקס עיגול ושיחקתי עם הפיות מתחת לשולחן לכל אורך כיתה י"ב.
"טוב," אמר דניאל. "מתוקה, אני חייב לזוז עכשיו." הוא נישק אותי על השפתיים, והכרחתי את עצמי לתת לו לעשות את זה. הוא לקח את ספל הקפה הכמעט ריק אל הכיור, ואז הלך לסלון ולקח את התיק והז'קט שלו.
קיוויתי שהחיוך שלי לא עקום. הוא הרגיש עקום. הייתי חייבת לסדר את המגירה. "ביי, בייב," אמרתי לו.
הוא נופף ויצא.
רק כשפתחת את המגירה הבנתי כמה הן חוגגות. היו אורות דיסקו, וכולן לבשו נצנצים, והמוזיקה הייתה כל כך חזקה שדאגתי שהשכנים יתקשרו למשטרה.
"די," אמרתי להן.
הן לא הקשיבו.
"שקט!" צעקתי.
פתאום דמיינתי מישהו נכנס, רואה אותי: צועקת על מגירת הכלים.
כעסתי.
דחפתי אותן הצידה ונפנפתי את היד כמו שמגרשים זבוב. הן התפזרו אל חלל המטבח. ידעתי שהן כועסות כי הן עקצו אותי, כל נגיעה כמו כוויה מסיגריה.
עשיתי פוו ארוך והן נעלמו, כנראה לחדר השינה. התחלתי לסדר: הסכינים מימין. אחר כך כפות, אחת בתוך השנייה. אחר כך מזלגות. אחר כך כפיות.
החלפתי את המזלגות והכפות. יותר טוב.
פעם היו לי סכינים חדות, אבל אמא שלי לקחה את כולן. דניאל קנה לי סט ואז לקח אותו בחזרה כי ציירתי חור שחור על כף היד שלי. זה היה אמור להיות חור שחור. אחר כך גיליתי שהוא דימם ושיתק לי שתי אצבעות ביד שמאל.
הכף הגדולה של הסלטים למטה, שוכבת במאוזן. ככה הכי טוב.
הפיות היו רק פנטזיה פעם. פעם הן לא היו אמיתיות. אני לא חושבת שמישהו הבין את זה עדיין, אבל פעם הפיות היו מנגנון הגנה, כשפחדתי להשאר לבד. אחר כך מזגתי אליהן יותר מדי מעצמי. מהחלקים הרעים שלי. והן הפכו אמיתיות. הן היו המאניה, החרדות, הפחדים הכי חזקים. ועכשיו כשהן באות הן הכי אמיתיות שיש, וכשהן הולכות אני פוחדת עוד יותר, כי מי יודע מה הן עושות.
אחרי שסיימתי נשכבתי על הספה בסלון. הדלקתי טלוויזיה. הצלילים צרמו, אז ביטלתי את הקול ובהיתי במרקע המאיר. קיוויתי שדניאל לא יחזור אף פעם, וגם רציתי שיהיה שם. שמעתי את הפיות שוברות משהו בחדר השינה. התחלתי לבכות.