כפפות משי

יובל היה ילד מפונק מאד, ההורים כבר לא ידעו מה לעשות אתו. לא היה דבר שלא קיבל. הוריו התנהגו אתו בכפפות של משי. "בן זקונים הוא לנו" נפנק אותו ושיהיה לו טוב ושלא יעבור מה שאנחנו עברנו.
אך המציאות טפחה על פניהם. באחד הערבים ההורים התלבשו במיטב מחלצותיהם והנה דפיקה בדלת. ניגשו לפתוח.
ומה רואות עיניהם: קצין משטרה.
"מה קרה? שאלו. נבהלו ופניהם הלבינו והגירו זיעה.
"יובל בנכם הנהיג חבורה שפרצו לבתים וגנבו תכשיטים ולא פעם בדרכים אלימות".
ההורים לא ידעו מה לעשות– אולי זו טעות!.
בתחנת המשטרה ראו את יובל בנם עָצוּר.
האם בכתה: "מה לא עשיתי בשבילו ומה היה חסר לו, איך הוא הגיע לשם חכם על חלשים"
הנער נשלח לקצין מבחן לאבחון ולטיפול. עונשו היה שירות לתועלת הציבור, תוך השגחה עליו ודיווח לרשויות.
ליובל לא הייתה ברירה ובמשך מספר חודשים היה שליח בבית חולים במרכז הארץ במסגרת "עבודת שירות". כיתת את רגליו במסדרונות ולמד בדרך הקשה שהפשע לא משתלם. הוריו התחילו להתייחס אליו בקפדנות וכפפות המשי שלהם הכילו אגרופֵי ברזל.