לבחור לחיות-פרק 1
אני פוקחת עיניים, כבר בוקר בחוץ, אני מכריחה את עצמי לקום מהמיטה ומתארגנת לעוד יום נורא, מעניין מה יתחדש היום, מה לא יהיה כמו אתמול. ושלא תבינו לא נכון, אני מאוד מעריכה את הקב"ה שמטמין בי כל יום בחזרה שוב ושוב נשמה. אבל גם עם כל הערכה, אני עדיין קמה לאותה מציאות הזויה.
הורדתי את הפיג'מה, שמתי ג'ינס בהיר וטישרט לבנה. אמא ישנה, אבא ישן. כרגיל לא באותה מיטה, לא שזה באמת משנה. אני נותנת לכל אחד מהם נשיקה בנפרד, זה לא מעיר אותם, הם ישנים חזק. אני יוצאת מהבית מחכה לקו הבא. שיט! השעה כבר שמונה! והיום השיעור הראשון הוא עם מלי המורה לתנ"ך! אוףף כמה נאחס! אבא תמיד היה אומר שמה שצריך לקרות, יקרה. זאת דרך חיים וצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. כן אני יודעת זה חרטא במלוא מובן המילה. האמת שלפני הריבים, האמנתי בזה זה היה נותן לי כח לא להישבר משום דבר (לא שבאותה תקופה היה ככ ממה להישבר.) אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. היינו שלושתינו, אמא סיפרה לי שהיא בהריון ואבא מחץ אותי מרוב אושר, היינו משפחה כמו באגדות, טסנו פעם בסמסטר. היינו נוסעים לקומזיצים, בים, ביער. קידשנו את השבת, עשינו קידוש אמיתי, עם שירים והמון אהבה.
ובום, ביום אחד הכל נעלם.
האוטובוס הגיע סופסוף! עליתי עליו והמשכתי לחשוב.
איך זה הגיוני שמשפחה ככ מושלמת מתפקרת בעניין של רגע הא?! ולמה? למה למען ה'? למה זה קורה?!
אני מכניסה את האוזניות לאוזניים, מסתכלת מהחלון מנסה להמשיך את החלום מהלילה. זה לא הכי מצליח. אבל זה לא משנה, כי אני צריכה לרדת. אני לוחצת על הכפתור, מגיעה התחנה אני אומרת תודה רבה! ויורדת ממש במעבר חציה. אני מתחילה ללכת ולפתע משהו נוגע בי ואני רואה שחור.
"אחח שחר, שחר שחר! שוב מאחרת הא? כל יום אותו סיפור ותמיד, הוא מופרע!" ידעתי שזה רועי כי יש לו נטייה להבהיל אותי בצורות מיוחדות. למרות שהפעם הוא עשה את זה מעולה!
אני מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו ומיד עונה לו
~אמממ רויו האמת שהצלחת להבהיל אותי ממש אבלל! אני נותנת לך מממ…בוא נראה.. עשר מתוך עשר!!!
ואז שתינו צוחקים צחוק מצחיק ומוזר, אבל מאושר. אני אף פעם לא שמחה, אבל כשאני עם רועי זה אחרת. הוא לא מפספס רגע, הוא תמיד גורם לי לצחוק עד שאני כמעט מתה. סתם, אני סתם מגזימה. אבל ברמה כללית רועי הוא מדהים! באמת!
הגענו לכיתה והגברת הייתה אדומה.
"רועי ושחר, כמה נחמד. כל יום אותו סיפור, ואתם, כולכם. יודעים מה קורה למי שמאחר נכון ילדים?" כולם ענו כןן כמו רובוטים מאויימים לפני השמדה. "מעולה! אז קדימה קדימה לצאת מהכיתה, לשיעור הראשון אתם לא נכנסים, תודה!!"
אחלה דרך לפתוח את הבוקר.
היום המשיך, עוד מורים הצבעניים. עוד שיחות עם גברת ליברמן. צילצול "הגואל" ככה אני נוהגת לקרוא לו. האמת שיש לי חברה, קוראים לה תמר, היא לא באה לבית הספר כבר לא קצת זמן. היא פשוט נעלמה, אבל אין לי כוחות לבדוק אפילו מה איתה. אני לוקחת אוטובוס הביתה ויורדת בתחנה עוד פעם יש ניידת בחניה, אני עולה הביתה ושומעת צרחות. אמא צועקת על אבא כי הוא לא מוכן לשתוק. ואבא צורח על אמא משהו על התינוק. השוטרים בדלת, הם עוד לא נכנסו. אחד מהם שאל אם אני גרה כאן, עניתי שכן, לא היה מה להסתיר. השני טפח לי הגב ואמר שהוא מצטער. עניתי שאין על מה להצטער. לא היה לי כח לרחמנות יתר, שיעשו את העבודה שלהם ויעופו מאיזור הנוחות שלי, שכבר מזמן הפך למקור בריחה בשבילי. אני נכנסת ביחד עם השוטרים והולכת לחדר. בום טרח! צלחת נשברת. אני טומנת את הראש בכרית ובוכה. למה הכל צריך להיות ככ נורא?
אני שומעת דפיקות. ממתי אמא או אבא דופקים? זה בטוח לא הם. אבל בכל זאת שאלתי בחוסר כבוד "מהה?"
פתח שוטר, אחד גבוה כזה עיניים ירוקות, חלום של כל אישה. "יהיה בסדר ילדה." הוא אמר ונעלם, כלא היה.
תגובות (0)