דובי או סנאי
בוקר. הוא קם כשהמיטה הפוכה לגמרי. שש כריות בסך הכל. ארבע מלבניות שבמהלך הלילה איבדו ממלבניותן ועוד שתיים קטנות. האחת בצורה של דונאט, שחשוב לציין שפעם גם הריחה ככה. הוא תמיד תהה לעצמו האם הריח היה מובנה, או שמא נתפס באריגי הבד בכל הזמן שהכרית הייתה בדוכן המשחקים, ממש ממול הדוכן של הדונאטים, חיכתה שיזכו בה. ריח הטיגון מעלה בו געגועים, הוא תמיד היה טוב בלזכור ריחות. והכרית השנייה? היא לא באמת כרית, אלא דובי שקנה לאקסית שלו ביום האהבה. שבוע אחרי היא נפרדה ממנו ודרשה ממנו לקחת אותו כי "היא לא מרגישה בנוח לזרוק דובי לפח". אבל אותו לעומת זאת, לא הייתה לה בעיה לזרוק.
זה אפילו לא דובי. זו מן הכלאה בין דובי לסנאי. החיה האהובה עליה. אי אפשר ממש לזהות אם לא מסובבים אותה ורואים את הזנב. אותו זנב שכבר נמעך מכל הפעמים שחיבק אותו במהלך הלילה. פעם הוא אפילו קם עם הסנאי בין הרגליים. אבל בחזרה לסיפור, הוא מעולם לא הבין מה הסיפור שלה עם מכרסמים, חוץ מהעובדה שהיא נראית כמו אחד מהם, זן נדיר. כמה נדיר? אפשר לומר שמהדייט הראשון שלהם, בו היא גררה אותו בין ברים ונכנסה רק לברים המעוטרים בלפחות ארבעים נורות צבעוניות, הוא ידע שהוא רוצה במכרסם הנדיר הזה, רק לעצמו.
הבוקר הוא לא חייב להגיע מוקדם לעבודה, מה שאומר שיש לו יותר זמן לחשוב עליה. זה בטח לא טוב. תרחיש זריקת הדובי-סנאי עולה בראשו לא פעם, אך בסופו של דבר הוא בוחר להשאיר אותו במיטה. מניפת התירוצים לא נגמרת לעולם. למשל, הוא יכול להמתין לבחורה הבאה ולהעניק לה את הדובי, לא חבל? הוא תמיד תוהה לעצמו האם הבחורה הבאה תתרגש מהדובי-סנאי המעוך שלו. מידי פעם הוא גם תוהה לעצמו האם בכלל תהיה בחורה חדשה?
אחר צחצוח שיניים מכפיר מאחר ולמברשת השיניים החשמלית שהיא קנתה לו נגמרה הסוללה, הוא חוזר לחדר השינה. לא לפני שהוא מתחיל למלא את האמבט. מברשת השיניים הרגילה שלו אצלה, או לפחות שם הוא ראה אותה לאחרונה. הוא נרגע כשנזכר שגם לו יש את מברשת השיניים שלה, זו שהוא קנה לה; לבנה עם נקודות ורודות בגדלים שונים. חיוך של קולגייט היה עולה על פניו כשהיה מביט בה. איך הייתה נראית כמו ילדה קטנה בכל פעם שהייתה מצחצחת את השיניים. פיסת אבנית מאחורי השן הקדמית מנערת אותו מתוך זיכרון המנטה המתוק. המיטה שלו נראית כאילו ישנו בה חמישה אנשים לפחות. כך אגב, הייתה נראית המיטה שלה, תמיד. ותמיד, הוא היה זה שמסדר אחריה. אז הוא מניח את כל הכריות בצד ומותח את הסדין אל דפנות המיטה, הסדין הלבן חסר קמטים כעת, כאילו עבר סדנת אנטי-אייג'ינג. גם את השמיכה הוא מותח אל דפנות המיטה, לא לפני שהוא ממקם את ארבעת הכריות המלבניות. הוא משעין על הקיר שתי כריות בצבע כחול, ושתי כריות נוספות ולבנות, הוא מניח על הסדין וחובט בהן קלות, כמו המשרתות בסרטים של דיסני. לאחר שהוא מותח את השמיכה ומכסה את הכריות הלבנות בחלקן, הוא מניח את כרית הדונאט והלא-באמת-כרית דובי-סנאי בין שתי הכריות. שינוחו.
בדרכו לאמבט, הוא מכסה את הפלאפון שלו במגן עמיד למים, ליתר ביטחון. האמבטיה פולטת אדי אזהרה מהחום, כאלו שגם נדבקים אל החלון המשקיף לבניין הסמוך. זה לא שהוא הציץ מהחלון הזה אי פעם, הוא אפילו לא יודע מי גרה שם. המחשבה שהאדים כעת מכסים את החלון מרגיעה אותו, אם הוא לא מציץ על אחרים, למה שיציצו עליו?
ככל שהזמן חולף, השהייה באמבטיה מתחילה לשעמם; המים נעשים קרים. קצף האמבט שלו אומנם אזל אך הוא פיתח שיטה מהפכנית- להשתמש בסבון גוף במקום. הוא שופך את הסבון הנוזלי בדיוק לנקודה בה זרם המים מכה את האמבט. הסבון מקציף ומתרומם ומלטף את עורו בניחוח קוקוס אקזוטי במיוחד, או כך לפחות כתוב על האריזה. הוא מושיט ידו אל הפלאפון העמיד במים שלו ונכנס לטינדר, זמן להפעיל את שרירי האגודל. המבחר האינסופי מעייף אותו לא פחות. רוב הבנות לא כותבות על עצמן, אך הוא מתאר לעצמו שאם הן כן היו כותבות, הנוסח היה כנראה: "ים, מניקור וסושי לנצח". הוא נאנח. היא לא אהבה סושי, הוא גם כמעט בטוח שהיא מעולם לא עשתה מניקור. בין המחשבות על סושי ולק זרחני, הפלאפון שומט מידיו. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, והוא מאושר שלא רכש את המגן העמיד לשווא. ליתר ביטחון, הוא יוצא מן האמבט ומניח את הפלאפון באמבטיית אורז, שיהיה.
בזמן שהוא תולה בחזרה את המגבת במקום המיועד לה, הוא מבחין כי האדים זנחו את חלונו המשקיף לבניין הסמוך. אותם אדים שכעת מצטברים על החלון של הדירה ממול. בוגדים. זהו יום גשום ואפלולי, השעה עשר בבוקר אך נראה כאילו השמש שכחה לזרוח. הוא לא יכול שלהפסיק להביט. אז הוא מכבה את האור, כדי לראות טוב יותר. הוא מתיישב על השיש הרחב של הכיור וצופה בשקט. דבר לא זז מלבד המפלס האחרון של מי האמבט העכורים, המבעבעים את דרכם אל תוך חור הניקוז. לשכנה ממול יש מקלחון, ולא אמבט כמו שלו. הוא לא יודע מה עדיף. הוא תמיד היה אדם של אמבטיות עד הפעם ההיא שהם הלכו לבית מלון מהעבודה שלו. הם קיבלו מקלחון המעוטר בשיש שחור, ומאותו חומר, הייתה גם מדרגה עבה כזו שניתן לשבת עליה. הם ישבו שם אז, האדים כיסו את דלת הזכוכית בשלמותה. הוא נכנס עמוק, בקלילות, בעזרת זרם המים. אך כעת, הוא מביט בשכנה עם עור בהיר בהרבה יותר משלה ותוהה לעצמו האם גם לה יש מדרגה במקלחת? הוא צופה בה מסתבנת בזמן שהוא חש איך התחתונים שלו נהפכים לצמודים מתמיד.
דיי. הוא מתנער מהסקרנות והולך להתלבש. בקצב הזה הוא כבר יאחר לעבודה. תחילה הוא מתקשה ללבוש את המכנסיים שלו אך כשהוא צופה בדובי-סנאי המעוך שעל המיטה שלו, העניינים חוזרים לקדמותם. הוא מתלבש בזריזות ויוצא מהדירה. הוא מנסה לחשב את מספר הדירה שלה בזמן שהוא יורד במעלית. במקום למהר לאוטובוס, הוא ניגש לבניין ממול. סה"כ 25 דירות. חישוב פשוט מבהיר לו כי חצי מהדירות פונות לכיוון השני. אבל זה לא מספיק. הוא חייב למצוא דרך להיכנס לבניין.
מבט חטוף לעבר השעון; יש לו זמן לעלות על האוטובוס הבא. רק שמישהו ייכנס או יצא מהבניין הזה כבר. כעבור דקה שמרגישה כמו בוקר שלם, הוא רואה דמות המתקרבת לכיוון היציאה. הלב שלו פועם בחוזקה. זה גבר, נראה לבוש בבגדים של אתמול, רק מקולח. הבגדים שלו מריחים מסיגריות אלקטרוניות בטעם תות. הבחילה עושה את דרכה במעלה הגרון שלו עוד אפילו לפני שעלה לאוטובוס. הוא מנצל את ההזדמנות ובנונשלנטיות נכנס לפתח שהבחור המלוכלך והמקולח השאיר מאחור. אך המזל לא מאיר לו פנים. יש שומר.
"לאיפה אתה?". שיט.
"דוריס" הוא שולף בביטחון ללא ביסוס, מנסה להיזכר בשמות שראה על תיבות הדואר בכניסה.
"קומה שלישית משמאל" עונה השומר. נפעם, הוא הולך במהירות אל עבר המעלית ומחליט לנסות את הדוריס הזו. מי יודע? אולי הגורל במצב רוח טוב היום. המעלית נפתחת והוא רואה אותה. מקולחת. לבושה בבגדים שמריחים ממרכך הכביסה עם המכסה הוורוד; יש להם את הריח הכי טוב.
"בוקר טוב", היא אומרת ויוצאת מהמעלית. הוא מחליף את מקומה, לא לעורר חשד. המעלית נסגרת עליו והוא מתלבט האם בכל זאת היה צריך לעקוב אחריה אל הרחוב. אך הוא לא עושה זאת. הוא לוחץ על הכפתור לקומה שלוש וממתין. בהגיעו לקומה המיועדת, הוא מוצא מפתחות על הרצפה. אם היה יכול לחבק את הגורל, זה היה עכשיו. הוא הולך במהירות שמאלה, לדירה אליה השומר הפנה אותו. האם באמת קוראים לה דוריס? למי כבר קוראים דוריס בימינו? המחשבה על זקנה מבוגרת עם מלפפונים חמוצים על העיניים לא מרפה ממנו, והוא מרגיש כאילו הוא הולך נגד כיוון הרוח, כל הדרך אל עבר הצד השמאלי של הקומה.
דלת מתכת מכוסה בטפט עץ. מדבקה מעל העינית מגלה לו שהוא במקום הנכון. הוא דופק בדלת אך אין מענה. גם לא אחרי הדפיקה השנייה. הוא מוציא את המפתחות שמצא מכיס המעיל שלו ומעיף מבט חטוף בשעון. יש לו עשר דקות עד האוטובוס הבא. פעימות הלב שלו כל כך חזקות שעוד עלולים לחשוב שיש רעידת אדמה. המפתחות לא עושים רושם של להיכנס. אך הוא מנסה את תרגיל הדיסקאונקי; צד א' לא מתאים, הוא מסובב את המפתחות אך גם צד ב' לא מתאים. כעת נותר רק לנסות שוב את צד א'. היד שלו כבר מזיעה אך המפתחות נכנסים.
הוא בדירה שלה. הריח של מרכך הכביסה אופף את הדירה. זה אפילו טוב יותר מריח של אפייה. הוא סוגר אחריו את הדלת ומחשב את צעדיו באיטיות, כאילו יש מוקשים בדירה. הוא מתקדם אל עבר חדר השינה, אך רגע לפני שהוא נכנס, הוא רואה את המקלחת מימינו. חזייה לבנה תלויה מעליה, דלת הזכוכית עוד רטובה. הוא לוקח את החזייה ונושם אותה עמוק. אך כשהוא מביט בכיור, הלב שלו נמעך מעט, הוא מרגיש לרגע כמו בובת הדובי-סנאי שלו. כמות אינסופית של מברשות שיניים משומשות דחוסות אל תוך כוס ורודה. הוא מנסה לשכנע את עצמו כי היא מצחצחת כל שן במברשת נפרדת אך הוא יודע שלא בזה מדובר. חלק ממברשות השיניים מאובקות עם שרידי משחה ישנים, אחרות נראות כמעט חדשות. הוא תוהה מי מהן היא המברשת שלה. הוא לא ידע שאפשר להרגיש נבגד מבן אדם שהוא אפילו לא מכיר. הוא ניגש לחדר השינה ונשכב על המיטה המסודרת שלה מבלי להזיז את השמיכה. הוא מניח את החזייה הלבנה לצידו ומכניס ידו אל תוך המכנס. תוך מספר דקות הוא מצליח לפרוק את כל הכעס החוצה. לסיום, הוא ניגש למקלחת ומסתבן במהירות בעזרת החזייה שלה. הוא מרגיש כאילו עלה על פטנט חדש. הוא מתלבש וממהר לצאת מהדירה, אך כשהוא פותח את הדלת, דוריס עומדת מולו.
"מה את עושה כאן?" הוא שואל בבהלה.
"מה אתה עושה כאן?!" היא שואלת, מוכנה עם הפלאפון להתקשר למשטרה. אך הוא חוטף במהרה את הפלאפון מידה, מסובב אותה וסותם את פיה. הוא לא יכול לקחת סיכון. הוא מכניס אותה לדירה ונועל אחריהם את הדלת.
הוא מוביל אותה אל השירותים, שולף את החזייה הרטובה שזה עתה סיים להסתבן איתה וקושר בעזרתה את ידיה.
"למה את פה?" הוא שואל שוב, לא מבין מדוע הגורל מתאכזר אליו כל כך. כשהיא מספרת שהתקשרה אל השומר בנוגע למפתחות שהיא איבדה, הוא שותק ומקשיב. השומר היה מופתע וסיפר לה על בחור שעלה אליה לדירה. הוא נרגע כשהיא מספרת שהשומר רצה לעלות אבל היא החליטה לבדוק בעצמה. כל הכבוד לשומר, הוא חושב לעצמו, אבל אז הוא חושב האם היא שכבה גם איתו.
"מה זה?" הוא שואל, מצביע על בית קברות של מברשות שיניים. אך היא לא מבינה את פשר השאלה. "למה יש לך כל כך הרבה? מי כל האנשים האלה?"
היא מגמגמת: "אני.. אני צריכה להתחיל לזרוק". דמעה זולגת מעיניה.
"לא מספיק לך גבר אחד?" הוא שואל וגורר אותה אל חדר השינה. הוא משכיב אותה על המיטה ומביט בה, בוחן כל פרט ופרט. היא רועדת. הוא לא כזה. הוא לא יכול להעניש אותה ככה. הוא מכניס אותה אל מתחת השמיכה ולפתע מגלה בובת דובי מעוכה לא פחות, עם ריסים ופפיון ורוד.
"גם אותה אני צריכה לזרוק" היא אומרת וממשיכה: "האקס שלי הביא לי אותה ופשוט לא הייתי מסוגלת לזרוק".
"אבל אותו לא הייתה לך בעיה לזרוק, נכון?" הוא שואל והיא שותקת. הוא לוקח את בובת הדובי שלה, אוחז בה חזק ומקרב אותה אל פניה. הוא חושב על כל הגברים שהיו במיטה הזו, ושיחקו עם הדובי, ועל החבר המסכן שהשאירה מאחור. הוא מכסה את הטווח שבין האף והפה שלה עם הדובי, פנים אל פנים, לא מאפשר לאוויר לצאת או להיכנס. דמעות רבות זולגות מעיניה, מחפשות מפלט. הרגליים שלה רוטטות והיא מנסה להשתחרר, אבל החזייה אוחזת את ידיה היטב. כעבור שתי דקות שמרגישות כמו יום שלם היא שקטה. הוא מסיר מעליה את בובת הדובי, כתם דם קטן מופיע על הפרווה המזויפת. הוא מתיר את הקשר של החזייה, ופותח את החלון. הוא יוצא בזהירות דרך מדרגות החירום, כשהוא מלווה בחזייה ובדובי המדמם.
בחזרה לדירה שלו, הוא תולה את החזייה על ברז האמבט ומניח את הדובי המעוך שלה לצד הדובי-סנאי המעוך שלו. הם יפים ביחד. הוא מביט על המיטה שלו. שבע כריות בסה"כ.
תגובות (0)