פוייסן
לא מבטיחה המשך.

שומר בית הקברות (1)

פוייסן 27/08/2012 783 צפיות תגובה אחת
לא מבטיחה המשך.

מאז שאני זוכרת את עצמי, בית הקברות ההוא היה שם. המקום הזה כבר יצא משימוש לפני הרבה יותר מיובל, אבל לקוות שיהרסו אותו היה חסר תועלת. בית הקברות הזה היה אתר היסטורי, לפי ההגדרה של העיריה. אני מאז ומתמיד רציתי שהוא פשוט יעלם משם בדרך קסומה כלשהי, אבל מעולם לא רציתי שראש העיר ישנה את דעתו כל כך חזק כמו בשנה האחרונה.
סוייל היא עיר פצפונת, כמעט כולם מכירים את כמעט כולם, וידיעות מתפשטות כאן מהר יותר מהאור. שקט מאוד, עם קבוצת כדורסל בליגה ג'. עיר קטנטונת טיפוסית לחלוטין, מסוג המקומות שהדבר הכי נורא שקורה בהם זה שהבן של השכנים גונב מסטיק מהמכולת. בגלל זה אני בספק שהזעזוע כבר הספיק לחלוף אחרי המקרה הנורא ההוא, בבית הקברות.
מר דיקנסון היה השומר של בית הקברות מזה כבר ארבעים שנה. רבים הכירו אותו, גם אני, וכל מי שהכיר, אהב אותו. הוא היה אדם חברותי מאוד, בשנות השישים לחייו, והחיוך תמיד היה זרוע על פניו המקומטות. הוא תמיד היה מברך אנשים בברכת בוקר טוב, והוא גם כניראה מה שהיה גורם לבית הקברות הזה להראות לא נורא כל כך. בגלל זה, כשמצאו את הגופה שלו מתחת לעץ במרכז בית הקברות, כל העיר הייתה מזועזעת עד לעצמותיה. מעולם, בכל ההיסטוריה של סוייל, מעולם לא קרה כאן מקרה רצח. מאז בית הקברות הזה הפך למפחיד בהרבה בעיניי.
אני עוברת על פני בית הקברות הזה כל יום, כשאני הולכת לבית הספר וכשאני חוזרת ממנו. כבר במשך שנה אני רואה אותו שם. השומר החדש. בבקרים אני תמיד רואה אותו יושב על הגג של המבנה הקטן והאפור, מעשן סיגריה ומשקיף על בית הקברות. השומר הזה, בדרך כלשהי גרם לבית הקברות להראות אפילו יותר מפחיד. הוא מתאים לאווירה שם בצורה מפחידה. אף פעם לא התעמקתי במראה שלו יותר מידי, כל פעם שהסתכלתי עליו זה היה מבט חטוף לפני שכמעט ברחתי מהאזור, אבל הוא היה מפחיד לא פחות מהסביבה שלו. אני לא חושבת שמישהו אי פעם ראה אותו מחוץ לבית הקברות, כאילו הוא חי שם במלוא מובן המושג "חי שם". הבעת הפנים הקבועה שלו, אדישה להחריד, גם לא הכי תורמת למוניטין שלו בעיניי. יש ימים שאני לא יודעת מה יותר מפחיד אותי, בית הקברות, או השומר.
"כדור הארץ לג'וליה!" אלה שלפה אותי ממחשבותי האיומות. "הלו! אני מדברת אלייך!" היא משכה את סנטרי לכיוונה וניתקה את מבטי מהעץ במרכז בית הקברות.
"סליחה, מה אמרת?" שאלתי והגברתי את קצב ההליכה שלי.
"שאלתי אם את מוכנה למבחן," אלה חזרה על דבריה.
העפתי מבט קטן אל גג המבנה וראיתי את השומר יושב ומעשן. מיד הפנתי את מבטי אל אלה והגברתי את קצב ההליכה שלי עוד קצת כשחלפנו על פני המקום.
"איזה מבחן?" לפתע תודעתי חזרה אליי ונתקפתי צמרמורות למשמע המילה 'מבחן'.
"בביולוגיה. את יודעת שטויות כאלה על איברים פנימיים ועוד גועל נפש בסגנון, את מוכנה?" אלה שאלה.
"יש מבחן בביולוגיה? מתי?" שאלתי בעודי מתפללת בליבי שהמבחן לא יהיה היום.
"אני אקח את זה כלא," אלה אמרה. "היום, מותק. המבחן היום."
לעזאזל.
"לא, לא, לא! המבחן הזה לא יכול להיות היום!" אני מרגישה את האדרנלין עולה בגופי. "לעזאזל!"
הצצתי בשעוני וראיתי מה השעה. אנחנו מאחרות. היום הזה פשוט לא יכול להתחיל גרוע יותר. הרגשתי את פני עוטות הבאה מזועזעת.
"אלה, מהר יותר, אנחנו מאחרות!" קראתי לעברה.
"מה?" היא שאלה, כאילו לא מבינה.
"עכשיו חמישה לשמונה, בואי!" תפסתי את ידה והתחלתי לרוץ. אלוהים, אם רק היה לי אוטו…
הגענו לבית הספר דקות אחדות לאחר הצלצול, והמסדרונות כבר היו כמעט ריקים. אלה ואני מיהרנו לכיתת הספרות ונעמדנו מחוץ לדלת.
"הזקנה?" אלה שאלה.
"הזקנה," אישרתי.
אלה עטתה חיוך על פניה ונכנסנו לכיתה. גברת הארט עדיין לא הייתה בכיתה. הללויה! עכשיו אנחנו לא נצטרך להשתמש בתירוץ שאיחרנו בגלל שעזרנו לזקנה לחצות את הכביש. אלה נטשה אותי והלכה בחינניות הכל כך אופיינית לה לשבת במקומה הקבוע ליד רון. נאנחתי והלכתי לשבת ליד הלגה. גם אלה, וגם הלגה היו הרבה יותר יפות ממני. אלה הייתה גבוהה, רזה כמו מקל, שטנית עם עיניים בצבע דבש. כשהיא הייתה נועלת עקבים בנים היו פוערים את הפה ונופלים. הלגה גם הייתה גבוהה, אומנם לא כמו אלה, אבל עדיין יותר גבוהה ממני. היא הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות וגוף של דוגמנית. בנוסף לזה גם היה לה קול של מלאך. אני, אני לא כזאת יפה. הדבר היחיד שבאמת יפה בי זה שיש לי רגליים ארוכות, ואיכשהו אני עדיין לא גבוהה. השיער שלי בצבע חום רגיל להחריד, העיניים שלי ירוקות רגילות להחריד, ומבנה הגוף שלי רגיל להחריד. אין לי כישרון שירה מי יודע מה, ועל עקבים, אני עדיין ניראת רגילה להחריד.
"איך היה סוף השבוע שלך בפלורידה?" שאלתי את הלגה.
"היה מדהים! הכרתי שם איזה אחד, מה זה חתיך! קוראים לו ברנדון, והוא כזה חמוד!" היא ענתה לי.
גברת הארט נכנסה לכיתה וקטעה את שיחתינו. היא התחילה בשיעור בלי לבדוק נוכחות אפילו, כך שאלה ואני היינו יכולות להבריז בלי בעיה. התחלתי להתחרט על זה שבכלל קמתי מהמיטה הבוקר. את רוב השיעור העברתי בהקשבה להלגה שדיברה על ברנדון הכל-כך-חתיך-וכל-כך-חמוד שלה. האמת? הוא לא נשמע לי חמוד כל כך, וגם לא כזה חתיך, אבל זה עדיף בהרבה על שיחות על אנטיגונה.
היה נדמה כאילו השיעור נמשך נצח שלם, אבל כניראה שגם לנצח יש סוף. גם המבחן בביולוגיה לא איחר להגיע, ואני לא היססתי להפגין את חוסר הידע שלי בכל מה שנוגע לנושאים שהופיעו במבחן. מצאתי את עצמי מגישה למורה טופס מלא בדברים שכתבתי כי הם נשמעו לי חכמים וקיוויתי שלפחות חצי מהם עשויים להימצא נכונים. אספתי את כל הדברים שלי ודחפתי לתיק בחוסר אכפתיות. יצאתי מהכיתה ופניתי אל היציאה מהמבנה. אלה עדיין לא סיימה את המבחן, והלגה עדיין הייתה בשיעור. מיהרתי לצאת מבית הספר ולהתקדם אל ביתי. רציתי להגיע הביתה כמה שיותר מהר ולהירגע על הספה.
הלכתי במורד הרחוב והקשבתי למוסיקה כשראיתי את בית הקברות באופק. נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לצעוד לכיוונו. הבטחתי לעצמי שאני לא אעיף לכיוונו אפילו מבט אחד חטוף. לעבור לידו עם אלה או הלגה זה פחות מפחיד מלעבור לידו לבד, כשאין אף אחד שיסיח את דעתי ממחשבות האימים שלי לגבי המקום הזה ולגבי השומר המפחיד לא פחות.
הפניה לרחוב קינגסטון התקרבה יותר ויותר, אבל בית הקברות התקרב הרבה יותר מהר. מצאתי את עצמי חולפת על פניו מהר בהרבה משציפיתי ונלחמת בעצמי כדי לא להסתכל לכיוונו.
"אל תסתכלי לשם, אל תסתכלי לשם, אל תסתכלי לשם," מלמלתי לעצמי, אך זה היה חזק ממני כשקלטתי בזווית עייני דמות שחורה.
הפנתי את מבטי לכיוון הדמות, וקפאתי במקומי למראה השומר עומד מתחת לעץ יחד עם אדם נוסף. היה נדמה כי הם מדברים. לא יכולתי לנתק את מבטי מהשומר. רציתי פשוט ללכת משם, אבל הרגליים שלי לא צייתו לי. לפתע, השומר הפנה את ראשו לכיווני, ומבטינו ננעלו. הצמרמורות לא הפסיקו לזחול במעלה גבי למראה עיניו הכחולות שנעולות על שלי, והבעת הפנים האדישה שלו. רק עכשיו יכולתי לבחון אותו כראוי, ולהפתעתי הרבה, הוא היה צעיר. צעיר מאוד. מבוגר יותר ממני בכמה שנים בודדות. הוא היה חיוור, חיוור מאוד, ושיערו השחור הארוך והמבולגן רק הבליט זאת. בגדיו סיפקו לו עוד מספיק שחור כדי שהוא יראה כדמות שחורה כשקלטתי אותו בזווית העין.
מבטו היה קר, לא עוין, אבל קר. עכשיו הדבר היחיד שרציתי הוא להסתלק משם, אבל הרגליים שלי עדיין סירבו לזוז.
לא ראיתי את פני האדם שהוא דיבר איתו, כי ההוא עמד בגבו אליי, אבל שיערו האפור שבצבץ מתחת לכובע הברט שלו הסגיר את היותו אדם מבוגר. הוא לבש מעיל ארוך, ירוק כהה, ישן ובלוי במידת מה, אבל מה שהדהים אותי היה העובדה שהוא לובש מעיל באמצע ספטמבר.
השומר ניתק את מבטו ממני והחזיר אותו אל בן שיחתו. אני נשארתי במקומי עוד מספר שניות עד שחושי חזרו אליי וכך גם המשמעת של רגליי. נשאתי אותן משם מהר ככל שיכולתי, אך בכל זאת המחשבות לא נתנו לי מנוח. המבט הזה, הבעת הפנים האדישה, מעיל באמצע חודש ספטמבר ועוד אחר הצהריים בשעות הכי חמות. זה ניראה לי קצת לא הגיוני. פחדתי לחשוב על כל זה. תמיד פחדתי לחשוב על בית הקברות, אבל עכשיו אני חושבת גם על השומר.


תגובות (1)

הכתיבה שלך עשירה, איכותית, מרתקת, מפורטת ומסודרת לחלוטין. אין לי עוד המלצות, מלבד – תמשיכי לכתוב, ותשיכי לרתק את הקורא למושב, בעודו מרגיש את אותה תחושת קיפאון וחוסר אונים בעוד נמלים זוחלות במעלה גבו בעת הוא קורא את המילים.
חזק ואמץ!

27/08/2012 13:52
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך