הנסיכה
השחפים חגו במחול עליז וצווחני מעל הים הכחול והשקט, כמו תמיד בספטמבר. תרים אחר חתיכת לחם.
בדיוק כמו אז, מזמן, בסלוניקי, כשאבא שלה היה קורא לה ״הנסיכה שלי״ והיה מביא לה מטעמים, כל מיני דגים מלוחים וגבינות טעימות מהשוק.
״ועכשיו כבר אין לי תיאבון״ אמרה, וריסיה כמעט נעצמים.
בכל שנה לפני חג הפסח, היו חשובים לה שני דברים. לעלות לקבר בעלה המנוח אשר, ולקברי ההורים, ולהוריד לכביסה את וילונות התחרה הסינטטיים הצהבהבים הארוכים שהיו תלויים לאורך כל החלונות והמרפסת בדירה התל אביבית בסגנון באוהאוז בעלת התקרה הגבוהה.
הוילונות שהיו ארוכים מאד והיו תלויים כל כך גבוה שהיה צורך בסולם כדי להורידם היו מושחרים מאבק ופיח המכוניות מהכביש שעבר ליד ביתה במרכז תל אביב הישן ליד בן יהודה שטראסה. בדרך כלל הייתה מבקשת מהבן או מהחתן שלה שיורידו לה אותם, ימתינו כמה שעות כדי לעשות כמה סיבובים של מכונות כביסה בשל גודלם, אבל גם הם עכשיו מבוגרים ויש להם סחרחורת או בעייה ברגל או בגב, והיא נאלצת לבקש משכן מזדמן או מהעוזרת לעשות זאת עבורה.
כן, תמיד היתה מאד חברותית, ידעה להתיידד ולהתחבב על כל זר והיו לה יחסים טובים עם השכנים, אם היו אלה שכנות ותיקות שגרות בבניין הרבה שנים, ואם זה עם הרווקים שהתחלפו פעם בכמה זמן בדירות השכורות.
אשר היה מוריד לה אותם כשהיה בחיים בין מסעותיו באירופה ובמזרח הרחוק בגלל עיסוקו כיבואן של בדים מיוחדים לחנות שבבעלותם. אפילו להודו הגיע, ולהונג קונג וזה בזמנים שלא היו אפילו טיסות ישירות לשם.
היה נוסע כל פעם לשלושה שבועות או חודש, וחוזר עם מתנות קטנות עבורה: שוקולדים משוויצריה, תמונות נוף בדיו מיפאן, או קופסת תכשיטים מהודו.
בקופסת מתכת של עוגיות שהביא לה פעם מאנגליה וששמרה במגירה של ארון הבגדים הישן, היו עכשיו מפתחות ישנים ומיני מזכרות קטנות, סמלים של מלחמות ואותות ומדליות למינהן מצעדות. גם קופסת עץ ישנה שמקורה אינו ידוע היתה לה במגירה, ובה נשמרו מטבעות שונים ממדינות מהם חזר ונשאר לו הכסף הקטן, אפילו סנטים מאמריקה.
במזנון העץ הכבד הכהה שהביאו הוריו של אשר מברלין במכולה עוד בשנת 1934 מונחת מזה ארבעים שנה תצוגה של סרוויסים כלי אוכל כוסות קריסטל וכפיות מכסף. פעם בכמה חודשים היא דואגת לנקות מהם את האבק אבל לעולם לא משתמשת בהם, אפילו לאורחים לא היתה מוציאה אותם.
אבל מאז שנפטר היא תלוייה בחסדי אחרים, ואת הוילונות עדיין היה לה
מאד חשוב לכבס לפחות פעם בשנה, ולפעמים גם לפני ראש השנה, כי היא ״בלעבוסטה״ ונקייה והלוואי שהכלות שלה היו יותר כמוה.
הבית שלה היה תמיד הארמון שלה, וזה גם הגיוני כי היא היתה המלכה של בעלה, שלפי מה שתמיד סיפרה לכולם תמיד לא רצה שתלך לעבוד אף שלא בטוח שזה מה שבאמת היה. והיו לה ידיים טובות היא למדה תפירה והיתה מאד מוכשרת בתפירת שמלות וחצאיות אופנתיות וגם כריות נוי אבל רק כתחביב. כן, היה לה מאד חשוב לעשות רושם טוב על השכנות, הרגישה אשת חברה מוצלחת ופופולרית, תמיד סיגריה וכובע רחב שוליים בקיץ.
כשנפטר אשר לא רצתה להכיר בן זוג אחר. לא רצתה לטפל באף זקן כך אמרה. גם כלב או חתול לא לקחה. היה לה טוב לבד. פה אני גם אמות היא אומרת. רק בבית, המלכה בארמון.
ועכשיו הטיח התקלף במרפסת ובפינה של הסלון מרטיבות הגשם, הטפאטים שעל הקירות איבדו מזוהרם האלגנטי והתקלפו, ובשנדליר המפואר שנקנה מזמן בדרום תל אביב בסגנון איזה לואי, נשרפו נורות ונשברו חלקים וגם החשמל מידי פעם עושה בעיות והמזגן מקצר לאחרונה כי תשתית החשמל ישנה.
הפוטל, כפי שקראה לו ושעליו נהגה לשבת במרפסת צבר אבק דהה התעקם ושקע. פעם היתה יושבת בו וקוראת עיתוני לאישה, או מורחת לק על ציפורניה הארוכות, אבל היא הפסיקה עם זה אחרי שנפלה לפני כמה שנים ברחוב אפיים ארצה, ושני בחורים חסונים עוברי אורח מיהרו להקימה ולהזמין אמבולנס שיקח אותה מהר לאיכילוב למיון שם נקבע כי הרגל נסדקה אבל לא נשברה, ומאז נזקקה למקל הליכה אף שכל כך לא רצתה ללכת עם מקל ולהראות זקנה.
זה הוריד לה הרבה מהמצב רוח להרגיש זקנה, ואז היא הפסיקה למרוח לק, וגם הפסיקה לצבוע את השיער שהיה אסוף בקפדנות עם סיכות על קודקודה לצבע חום, והוא הלבין לגמרי.
במטבח הקטן שארונות הפורמייקה האפורים שלו הותקנו בשנות השישים,
וחרסינות בדוגמאות ועיטורים כתומים עיטרו את קירותיו היתה מטגנת לה עד לא מזמן פעם בשבוע קציצות פראסה עם בשר טחון שתמיד אהבה וכל מיני תבשילים שהיתה רואה בתוכניות האוכל בטלויזיה שהיתה דלוקה כל היום תוך שהיא מדברת בטלפון הקווי בעל החוט הארוך עם חברתה הותיקה מאשה במשך שעות על הילדים הנכדים ובעיות בריאות.
אבל מאשה קצת מעצבנת אותה לאחרונה אף שהיא אישה טובה וניצולת שואה אבל היא התחילה לחזור על הדברים שלה שוב ושוב ושוכחת שסיפרה לה אותם כבר חמש פעמים ואין לה כבר סבלנות אליה כל כך.
ועכשיו כבר אין לה תיאבון. היא מבשלת ולא אוכלת.
היא ממעטת לצאת מהבית. היא שתמיד אהבה ללכת לשוק הכרמל או לרחוב לוינסקי ברגל להריח את הירקות התבלינים ועשבי התיבול, לבחור אחד אחד מפירות העונה ולשוחח עם המוכרים אותם הכירה הרבה שנים. עכשיו התענוג הזה ניטל ממנה, אז אין לה חשק לכלום.
״בואי, נעלה על המדרכה ונלך הביתה, כבר מאוחר״ אמרה לבחורה מסרי לנקה שדחפה את כסא הגלגלים.
והגלים שטפו בשקט את החול.
תגובות (0)