זוכר הכל ; פרק 2
לאט לאט עיכלתי מה ש"הסוכנת" אמרה לחיילים, אנחנו הולכים למות פה.
כשראיתי את וודי מעולף, נזכרתי באיך שהכרתי אותו במחסן, לפני שנה.
מצאתי אותו שם חבול אחרי שאחותו גירשה אותו מהתא שלהם כי היא רצתה להיות שם לבד עם חבר שלה, דיימן.
הוא לא הסכים לצאת משם אז דיימן החטיף לו.
שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי, מאז אנחנו חברים.
וודי הוא הילד היחיד שדיברתי איתו על המשפחה שלי כי הוא היחיד שלא שפט, ולא ריחם עלי.
לפני שהכרתי את וודי הייתי מתבודד במחסן
ובוכה בשקט.
נרדמתי. 'הייתי בהריסות וצעקתי אמא! אבא! לינדה!
אבל שמעתי רק את הרוח הצורמת.
המשכתי לצעוק ולקרוא בשמם אבל מה ששמעתי זה רק את הרוח.
נתקעתי באבן, נפלתי, אבל לא היה לי אכפת, המשכתי לקרוא להם.
פתאום, הרגשתי שמשהו לופת את הרגל שלי חזק.
זו הייתה אמא שלי אבל השיער שלה היה פרוע ועין אחת שלה הייתה סגורה כזה וגם מסביב לעיניים שלה היה לה עיגולים אדומים.
היא אמרה לי:"אנחנו מתים בגללך, בגללך!" היא המשיכה להגיד "בגללך" עד שהתעוררתי בצעקה, מכוסה זיעה.
זה אותו סיוט שאני חולם מאז נכנסנו לבונקר..
וודי הסתכל עלי.
אמרתי לו:"אתה ער, איזה יופי"
אבל הוא עדיין הסתכל עלי באותו מבט.
הוא אמר:"דיברת מתוך שינה" שתקתי "צעקת אני מצטער, אני מצטער" עד שהתעוררת.
"אה, כן, זה היה סתם חלום" אמרתי לו בקול רועד.
ואז שאלתי אותו "למה קשרו אותך לכיסא ההוא ?"
הוא אמר לי שהוא עוד פעם לא הסכים לתת את התא שלו לאחותו ולדיימן.
לפי המבט שלו היה נראה כאילו הוא משקר, בטח אני סתם מדמיין.
וודי לעולם לא היה משקר לי.
תגובות (0)