התפוח האדום של שלגייה פרק 3

רוברטו הסתכל עליה ולא האמין שלפני רגע קט הוא היה יכול להידרס אם לא היא הצילה אותו , הוא התבונן בה בסקרנות זהירה וניסה להתרומם בכוחות עצמו ללא הצלחה יתרה.
רוברטה הרימה את עיניה אליו וחשבה שהיא זכתה בלוטו עם רוברטו , היא חייכה לו ללא הפסקה, רוברטו שלח לה מבט נבוך ופשוט לא היה לו מה להגיד לה .
" אני רוברטו," הציג את עצמו בפניה וראה שהיא הבחינה שהוא הביט בה כל הזמן היא הורידה את מבטה בבושה גלויה, " ואת? מה שמך?" רוברטו שאל אותה בחצי חיוך והוא עזר לקום על רגליה.
" רוברטה סנדרס מונטרו , נעים מאוד להכירך." רוברטה ענתה בקצרה ושוב הסתכלה עליו עם מבט סקרני בעיניים.
" אם לא את , אז לא יודע אם הייתי שורד בכלל. בזכותך אני חי ואני חב לך תודה מעומק ליבי." רוברטו אמר וחייך לעצמו בניצחון, כאילו מהשמיים נכתב שהם היו צריכים להיפגש אחד עם השנייה, למרות שרוברטו ידע היטב שהוא לא יוכל לשכוח את רומינה , מי שהייתה אהבת חייו ורוברטה הזאת לא תחליף את מקומה בתוך ליבו.
" הצלחתי להציל אותך , זה המינימום שאני יכולה לעשות למענך." רוברטה חייכה בחיוך יהיר וצחקה בקול רם כדי להרשים את רוברטו.
" תודה רבה שהצלת אותי, אני כבר לא רואה טוב היכן אני הולך," רוברטו אמר בהרהור והביט בה כשפניו היו מחויכות ורגועות כמו תמיד.
" אוכל להזמין אותך לקפה?" רוברטה שאלה בטון ענייני ומצאה את עצמה מחייכת מאשר עצובה , " ככה נוכל להכיר אחד את השני יותר טוב." היא אמרה בזמן שהם צעדו ביחד בפארק ממש קרוב לים.
" הייתי שמח אבל אני פשוט באמצע יום העבודה שלי ואני מוכרח לחזור לשם בהקדם האפשרי ," רוברטו ענה בטון קשוח והביט בה במבט סתמי כי הוא לא ידע מה לומר לה באותו הרגע.
" טוב אנחנו צריכים להיפרד , אם תרצה אנחנו יכולים לקבוע ללכת ללכת לבית שלי נהנתי בחברתך ממש נעים לדבר איתך." רוברטה אמרה בחיוך חמים כשהיא נפרדה לשלום מרוברטו אך זמן קצר אחרי היא התחרטה ורצה כדי לתת לו נשיקה על הלחי.
" תודה רבה על שהצלת אותי , שוב. ראשית, יש לך שם ממש יפה . אני אוהב איך שזה נשמע , נעים באוזן." רוברטו אמר בנימה רכה וחייך אליה .
" גם אני שמחה שנפגשנו כך ברחוב , ככה הכרנו אחת את השנייה, אם לא הצלתי אותך מהרכב החולף שעמד לדרוס אותך אני לא יודעת איך זה היה יכול להיגמר." רוברטה אמרה בטון מהורהר והיה נראה שהיא ניסתה להיזכר ברגע שהיא ראתה את רוברטו באמצע הכביש , היא לא ידעה איך להרגיש.
" טוב גם אני חייבת להיפרד ." סיכמה רוברטה בטון יבש והלכה משם תוך כדי שרוברטו נעמד במקומו כשעיניו צופות בדמותה ההולכת ומתרחקת.
כשרוברטו המשיך בדרכו הוא הרגיש מותש בכל גופו , מין חולשה חדשה שמתפשטת כמו מחלה שלא ניתן היה לרפא אותה בשום דרך.
ברונו הלך בכל רחבי בית הספר בניסיון לראות האם הוא יפגוש ממש במקרה אחת מהבנות כי הוא רק רצה לעורר את קנאתה של אוליביה מהתרדמת כדי שהיא תאמין שיש לו מישהי לרגע אבל רק הכול ברוח טובה.
ואז הוא הבחין בה , בסוסנה צועדת לה בחלל המסדרון , הוא החליט לשרוק לעברה כדי לראות האם היא תשים לב לכך שהוא היה קיים.
" זה בית הספר " ארט ווי סקול"?" סוסנה שאלה וחייכה חיוך ביישני כי היא ראתה שברונו לא מפסיק להביט עליה.
" כן אני ברונו דה פרר ואני עוזר לחדשים שבאים ביום הראשון לדעת איפה הם מתאקלמים.. את סוסנה אלברס נכון?" ברונו אמר וחייך אליה בחזרה.
" איך אתה יודע את השם שלי?" שאלה בפליאה והביטה בו בעיניים סקרניות פתוחות לרווחה.
" אז ניחשתי נכון?" אמר בחיוך יהיר קורץ אליה בשובבות , היא לא הפסיקה להביט בו, סוסנה לא ידעה שברונו היה תפוס כי הייתה לו חברה.
" כן זה נכון," סוסנה אישרה בחיוך והסמיקה כמו ילדה קטנה.
" את חדשה פה?" הסתקרן ברונו ורצה לפתח עם סוסנה שיחה , הוא ראה שהיא לא מפסיקה להסתכל עליו .
" אני חדשה כאן אני מקווה שזה לא מפריע לך." סוסנה אמרה בחיוך מאוהב כי חשבה שהתמזל מזלה להכיר מישהו כמו ברונו שהיה חתיך הורס בדיוק כמו הסרטים הרומנטיים שהיא צפתה בהם.
היא לפתע שמעה קול מאחוריה וכשהסתובבה לראות מי זאת הייתה היא התאכזבה לגלות שלמרבה הצער יש לברונו חברה והוא היה כבר של מישהי אחרת.
" היחידה שמפריעה לנו זאת את!" אוליביה אמרה כשבאה לנשק את ברונו כשסוסנה הביטה בהם מאוכזבת.
כשברונו ניתק את אוליביה מאליו , הוא ראה שסוסנה כבר לא הייתה שם.
הוא נאנח בכבדות בעוד הוא שקע במחשבותיו.