זוכר הכל ; פרק 1

"העולם לא יחזור להיות כמו שהוא היה פעם" אמרה לנו פעם הסוכנת מוטונוס בנאום שלה, אחרי שחילצו את אלה ששרדו מן ההריסות.
הייתי בן 4 כשזה קרה אבל אני זוכר, אני זוכר הכל.
אני זוכר את הבית שלי, הוא היה מוקף בעצים, הייתי יכול לצפות בהם שעות, באמת.
פעם בכל מקום היו עצים, עכשיו כבר לא.
אני זוכר את החיוך של אחותי, הוא היה באמת מיוחד במינו וכמעט ולא ירד לה מהפנים.
"היי, ילד אסור לך להיות פה, המחסן הוא מקום למורשים בלבד" צעק חייל וקטע את רצף הזיכרונות של תום.
החייל הזה מגיע כל פעם לגרש אותי מפה, זה בסך הכל מחסן מלא בארגזים.
הוא ניגב את הדמעות מהר והתחיל לרוץ.
בו בזמן שמע תום שני צלצולי שעון רמים, עוד מעט השעה עשר בלילה.
כשתום הגיע לתא שלו מתנשף הוא שם לב שבתא ממול, בתא של וודי, החבר הכי טוב שלו, שקט.
יכול להיות שהוא במחסן? תהה תום
לא, לא יכול להיות, הייתי רואה אותו.
משהו מאוד מוזר קורה פה.
התחלתי להילחץ, דפקתי על הדלת של וודי חזק ככל יכולתי, תוך כדי שצעקי את שמו.
אך לא נפתחה הדלת.
התחלתי לרוץ לעבר המשרד של הסוכנת מוטונוס היא בנתה לנו את הבונקר שלנו מתחת לאדמה והיא גם השליטה פה.
היא איבדה את כל היקר לה בפיצוץ, כמוני.
אולי היא תוכל לעזור.
שלושה צלצולים, צריך למהר.
בדרך למשרדה תום ראה את וודי קשור לכיסא כאשר ידיו קשורות והפה שלו חסום.
מוזר שאין פה חיילים למרות ששעת השעה 11 בלילה עברה כבר, תהה.
ניסיתי לפרום את הקשרים אבל לא הצלחתי אז אמרתי לוודי "אני הולך להזעיק את הסוכנת כדי שתעזור לי לפרום את זה".
וודי הסתכל עלי במבט מבין.
התחלתי ללכת לעבר המשרד של "הסוכנת" ואז שמתי לב, שהדלת של המשרד הייתה פתוחה מעט וראיתי בפנים את "הסוכנת" ואת כל החיילים.
עכשיו הבנתי לאין כולם הלכו..
שמעתי את הסוכנת אומרת :"כינסתי את כולכם בדחיפות פה בגלל שרציתי להודיע לכם הודעה חשובה, לא נוכל לחיות בבונקר הזה לעוד הרבה זמן, מתחיל להיגמר לנו האוכל."
הקפטן של החיילים נעמד ושאל :"כמה זמן נשאר לנו?"
"10 ימים".
שמעתי דממה של הלם.
גם אני הייתי בהלם, קפאו לי הרגליים במקום, לא הצלחתי לזוז.
התחילו הצעקות של החיילים:
"למה לא סיפרת לנו עד עכשיו?!"
"אנחנו הולכים למות!"
"מה קורה פה?"
"הסוכנת" אמרה" אל תדאגו, אנחנו נמצא פתרון.."
הפשירו לי הרגליים ורצתי מהר לוודי הוא היה משוחרר אך מעולף. מישהו שחרר אותו בזמן שאני הקשבתי לפגישה במשרד של "הסוכנת".
סחבתי אותו מהר לתא שלי ונעלתי את הדלת.
לפחות הוא לא מת, וודי הוא כל מה שיש לי.