החרטטן משדה השפיפון

בס״ד
לא מתיימר לכתוב ספר מוצלח, או פולחן, או פורץ דרך, או אחד שיזכר עולמית.
מנסה גם לא לכתוב במילים גבוהות, או אביריות, או מכובסות כהמינגווי ודוסטיובסקי.
דבר אחד אני יודע, אני בא לספר סיפור.
כשקראתי קצת בגיל יותר צעיר, בויקיפדיה על הנושא של ספרי פולחן, הופיע לי אחד מן הספרים הידועים ביותר והוא: ״התפסן בשדה השיפון״ של ג׳רום דיוויד סלינג׳ר. אני כותב את שמו המלא ולא כמו שמופיע על הספר בראשי תיבות, כי משום מה זה דפוק ממש אבל זה נותן לי להרגיש יותר נעלה ואינטליגנט, פחות בקטע הישראלי, יותר כאחד שמכיר את התרבות האמריקאית, שאכן אני נמנה עם מעריציה ומושפעיה. קראתי את הספר וכמובן כמו כל ספר חיכיתי לעלילה, או לפאנץ׳, או לטוויסט, תקראו לזה איך שפאקינג בא לכם. עד שאחרי אמצע הספר קלטתי שזה לא כמו עוד אחד מהספרים שקראתי עד היום, לא עוד סתם ספר סיפורת, אלא כנראה כמו סיפור אישי של הסופר על חייו בגיל ההתמרדות (ההתבגרות), גיל שאתה מספיק מרגיש בוגר כלפי העולם ולקחת החלטות על חיים שלמים. בכל אופן לא באתי לכתוב ביקורת על התפסן או על סופרו הלוקה בנפשו, אלא מעשיה.
אז היום אני שוכב על המיטה, וכמובן כמו דור הY עם האייפון ביד והאירפודס באוזן, שאגב הרגע נעזרתי בויקיפדיה לדעת איזה דור אני משויך, ואז חבר שולח לי בWatsApp תמונה של ״מארק צוקרברג״ המייסד של פייסבוק, יושב ואוכל עם אשתו במסעדה סינית פשוטה, התמונה צולמה ע״י סועד שישב מושב מלפניו, ולהזכירכם שמדובר באיש מספר 3 בעושרו בעולם, שהוערך ע״י מגזין העסקים בלומברג בהון עצמי של כ81 מיליארד פאקינג דולר. זה מדהים כי כאילו האיש לא מודע לערך עושרו. אני חושב אחרת, שהוא מאוד מודע לעושרו אבל הוא רוצה לספק לעצמו את החוויה הפשוטה שלנו, של האנשים הפשוטים, ולאכול כמו אדם נורמטיבי, חוויה שבעצם אינה מגיעה לו, כי עם העושר בא גם מחיר העושר כמובן. ואז אני אומר לעצמי וואט דה פאק כאילו איזו הזייה זה לאכול במסעדה, ואז אתה רואה אחד מעשירי תבל יושב לידך ואוכל, זו באמת הזייה. מתוך סקרנות אני רושם את שמו בויקיפדיה, חולפת לה מחשבה במוחי שבטח קראתי את הערך עליו כמה פעמים, אך ברגע שהמוח רוצה את הסם שלו שהוא הידע והסקרנות חייבים לספקו. אני קורא על מארק והנה משהו מעניין, שלכאורה גוללים את סיפורו באוניברסיטה, על כמה מיזמים שרצה להוציא ולא ממש הלכו לו, ואז הוא הקים עם חבריו את הרשת החברתית פייסבוק עם השקעה של עוד איש חיצוני. בקיצור לא רוצה לשעמם אתכם, ומה שיצא לי זה שהוא הקים בערך את פייסבוק בשנת 2004 ומאז עברו בערך 15 שנים, והוא אחד מפאקינג עשירי תבל, זה פאקינג לא מובן ודבר קשה ולא נתפס להבנה. אני שואל את עצמי: האם אותו סטודנט מתולתל וחנון ידע שבעוד 15 שנים הוא יהיה אחד מכשירי תבל? לכל אחד יש חלומות בלב שרוצה שיתגשמו, אבל לחלום על להיות אחד ממשפיעי ומעשירי תבל ולהאמין בזה, זהו דבר בלתי אפשרי, ואף אם תספרו לי שזה אצלכם רציני, הרי תכל׳ס אתם יודעים שזה חרטה, ורק רצון להאמין שהדבר באמת יקרה, ואתם כנראה יודעים בלב שאתם תחיו חיים נורמטיביים למשך שארית חייכם. כל זה מתנגש אצלי בשיעור מתמטיקה במכללה, שאני מכניס לעצמי לראש שאין לי מוח לוגי וממילא מתמטיקה זה ממני והלאה, ואני תוהה אם החוסר אהבה והחיבור למתמטיקה נובע מזה שאני לא משקיע במקצוע מספיק, או שאני באמת נועדתי לא להצליח בו. ואני ממשיך לחשוב שפאקינג מארק צוקרברג הצליח בגלל השקעה מירבית בלימודים עד כלות הכוחות והמשקעים, או שאני לא נופל מכישרונו ומוחו, אלא זה עניין של מזל שכך כיוונה יד אלוקים. כנראה שאני אמשיך עם המחשבות והספיקות הללו, כי מתמטיקה שיעממה אותי והיא זו שגרמה לי לכתוב את זה, לבינתיים נגמר לו שיעור מתמטיקה ואני את כתיבתי מפסיק, כנראה אצטרך לחכות לשיעור מתמטיקה הבא כדי להשלים את כתיבתי. ואתם ומתמטיקה אולי יש לכם ראש לוגי אז אל תוותרו על מתמטיקה מלכתחילה.