תמיד אהבתי את אבא שלי
תמיד אהבתי את אבא שלי. אבא היה דמות חזקה ששאבתי ממנה המון. אני חושב שעד היום, אני מושפע מהאישיות שלו. אבל על דבר אחד, אני לא יכול לסלוח לו.
אבא היה עושה הכל בשביל שיהיה לנו טוב. הוא היה חוזר בשעות הקטנות של הלילה אחרי משמרת ארוכה כמאבטח, מלביש אותי ומכין לי אורז בחְלבּ. בזמן שהייתי אוכל, הוא היה מספר לי כל מיני חוויות מהעבודה שלו. אבא היה גבר אמיץ מאוד והוא היה נתקל בהרבה אנשים רעים בעבודה. אבל על אף מסת השרירים הגדולה שהייתה לו, הוא היה בוחר לפתור בעיות בדיבורים.
כשהייתי מסיים לאכול, הוא היה מלווה אותי לבית הספר ואז אומר לי.. "יש כאן 4 מגבות. כל מגבת שווה 3 לירות".
כשהייתי חוזר הביתה הייתי מעדכן אותו "סימה מעתוק מרח' רות קיבלה מגבת. היא צריכה לשלם." וכך ממכירת מגבות מגיל 8, הפכתי לסוחר הממולח שאני היום.
את אהבתי לצומח אני חושב שגם כן קיבלתי ממנו.
היינו זורעים יחד אני ואבא בגינה, ויום אחד אפילו צמחו לי כמה עגבניות קטנות ואדומות להחריד. הן היו כ"כ יפות. כ"כ התגאיתי בעגבניות האלו. דאגתי לספר לכל החברים הטובים שלי בבי"ס שהעגבניות שאבא מביא לי כל יום ללימודים הן העגבניות שלי! אני גידלתי אותן בשתי ידי.
באחד מן הימים, כשאני ואבא חזרנו מהשוק נדהמתי לראות שכל הגינה שלי מוצפת מים. ברז ההשקיה בו נהגתי להשקות את העגבניות שלי היה פתוח, וכל העבודה הקשה שעשיתי בגינה ירדה לטמיון.
כעסתי מאוד על אותם חברים טובים שעשו לי את זה. לא דיברתי איתם חודש. אפילו שהם התנצלו, אפילו שהם היו חסרים לי ואפילו שהייתי די בודד.
אני זוכר משפט שאבא אז אמר לי "הזמן שלנו בעולם הזה קצר מכדי לבזבז אותו בלכעוס. אין דבר שחרטה ואהבה לא יכולות לתקן".
בסוף השנה של כיתה ה' כשכבר הייתי בן 10 התחלתי להרגיש את הסוף מתקרב. ידעתי שתכף אצטרך להיפרד מהמשפחה, אצטרך להיפרד מאבא. הייתי יורד בכל צהריים לשכונה, מסתובב שעות בניסיונות למכור מגבות לאנשים. לעזור בבית.
אמא הייתה בוכה. אבא היה טרוד ועצבני. הוא לא היה אותו אבא חזק שהיה לי. הוא היה חוזר שיכור. הוא היה צועק עלינו. בעיקר על אמא.
והוא היה מרביץ לה.
אמא לא הייתה מספרת, אבל הייתי יודע. היא הייתה מסתתרת מאחורי שכבות פודרה עבות ומשקפיים גדולים, שאולי טשטשו את המכות, אבל לא את הפחד.
התקשרתי למשרד הרווחה. הוצאתי את אבא מהבית. דאגתי שיעבור לגור עם סבתא.
סבתא לא דיברה איתי תקופה ארוכה, אבל ידעתי שעם הזמן, היא תבין.
מצבנו הכלכלי המשיך להידרדר, לכן עברתי לפנימייה רחוקה בצפון.
בכל יום הייתי מתקשר לאמא, וידאתי שאבא לא מטריד אותה. לא מבקש לחזור הביתה.
סבתא נהגה לבקר מדי פעם. היא הייתה מביאה לי פה ושם כמה גרושים ומבקשת שאדבר עם אבא.
אבל אני לא הסכמתי.
יום אחד התבקשתי להגיע למשרד מנהל הפנימייה, לשיחה חשובה.
מנהל הפנימייה היה איש רציני וקשה מאוד.
ברגע שנכנסתי הוא התקרב אליי, עיניו היו רכות ומלטפות.
הוא חיבק אותי ואמר לי שהוא איתי לאורך כל הדרך. שהכל יהיה בסדר.
מיד ידעתי. ידעתי שמשהו קרה לאבא.
תגובות (4)
אין מילים. סיפור מצמרר, נוגע ללב. אהבת את הירידת שורות, נח יותר לקרוא כך.
וואו.
עמוק, כתיבה ממש טובה!
אני חייב לציין שאתה כותב מצוין.
התחביר, הדקדוק, נסיבות השיח וכמובן שמות הפעולה והתואר באים לידי ביטוי בסיפורך באופן נהדר, שבהחלט נעים לקרוא.
המשך לכתוב בצורה כה נפלאה, ומעוררת השראה.
בהצלחה!!
sacran_12
וואוו עצוב
כתיבה נוגעת, עדינה. כל הכבוד