סוף הדרך–פרק 6

למחרת, קמתי בעשר עם תחושה די מוזרה. ליתר ביטחון, החלטתי להתקשר להוריי. הטלפון צלצל עוד ועוד ואף אחד לא ענה ,נדיר ביום שבת בבוקר. הדאגה גברה בי, התקשרתי לאחי. אשתו סיפרה לי את כל הסיפור. כולם כרגע בבית חולים ומתפללים לבשורות טובות. רצתי לשם. כאשר היא ראתה אותי אמא שלי הרגיעה אותי:
– אל תדאג יהיה בסדר, זה לא חמור. הוא רק צריך לנוח. אבל כפרה שלי, אני כל כך מצטערת, עשיתי טעות חמורה, התקשרתי לסילביה, סליחה, לא ידעתי. עניתי בקול עייף:
– זה בסדר אמא, אל תדאגי, לא חשוב! כמובן ששיקרתי לה כדי להרגיע אותה. מצד אחד שמחתי מאוד לשמוע שאבי בסדר, אך מצד שני אסון קרה. הפחד הגדול שלי התגשם, סילביה גילתה על בגידתי. יצאתי מהחדר וההלכתי לטלפון הציבורי שבמסדרון והתקשרתי אליה. בקול רועד הספקתי רק להגיד שאבא שלי בסדר. היא לא נתנה לי להמשיך וקטעה אותי מיד.
– איפה היית כל הלילה? ניסיתי להתחמק מהתשובה וגמגמתי:
– אני מצטער, מאמי, הרופא כאן, אני לא יכול לדבר עכשיו, נדבר כשאחזור. היא השיבה לי בקול מאיים:
– אני מחכה לך וניתקה. התחלתי לחשוב על המצב המורכב. מה להגיד, איך להסביר, נתפסתי על חם. התקשרתי לנטלי, אולי היא תוכל לעזור לי. להפך, המצב מצא חן בעיניה. היא התלהבה ואמרה: סוף, סוף, נהיה ביחד! עזוב אותה! אני מחכה לך הערב. דבריה של נטלי גרמו לי אי–נוחות מוחלטת. פתאום העיניים שלי נפקחו. הבנתי משהו חיוני, משהו שידעתי בתוך תוכי כל הזמן. מעולם לא אהבתי את נטלי! היא הייתה משחק בשבילי, תחביב, נמשכתי אליה בטירוף אבל סילביה היא אהבת חיי. סילביה, סילביה רק חשובה לי. לא הייתה לי ברירה, הייתי צריך למצוא דרך כלשהי כדי שהיא תסלח לי ותחזור אליי.
התעכבתי בבית חולים, לא ידעתי מה לעשות, איך להתנהג. הסתבכתי נורא, עכשיו, איך לצאת מזה. לפחות אמא שלי אמרה לסילביה שנשארתי איתם כל הערב. אבל איך אסביר לה שלא חזרתי אליה לאחר מכן. בזמן הנהיגה לוורסאי חשבתי בטירוף על כל מיני הסברים. למרבה הצער, אף אחד מהם לא מצא חן בעיניי. סילביה היא אישה חכמה מאוד ולא פשוט לעבוד עליה עם סיפורים. לבסוף הגעתי למסקנה שעדיף ללכת בדרך הקלה ביותר: להגיד לה את האמת ,אבל לא את כל האמת כמובן, לא הייתי משוגע עד כדי כך. לא! הייתי חייב לספר לה אמת מעוותת אך משכנעת למדי.