הברבור הלבן פרק 19
שאקירה התגנבה למגורי הבנים וניצלה שאין אף אחד במסדרון כדי לנצל זאת להתקרב אל ארתורו עוד הפעם מחדש.
היא ראתה אותו ישן בלי שמיכה , רגליו קרות והיה לה בא לחבק אותו כדי להשיב אותו אליה למרות שהוא לא בזוגיות עם אף אחד.
היא התקרבה אליו מבלי שירגיש במישהו זר שפורץ לו לחדר שלו ללא רשות ונתנה לו נשיקה קטנה על השפתיים.
היא ליטפה את שערו ברוך בעוד חשבה שאף אדם לא ער בשעות הקטנות של הלילה.
" אני ואתה נחזור להיות זוג גם אם לא תרצה זה יקרה רק מתי שאתנקם בחואנה על כך שבגלל הטיפשות שלה איבדתי אותך ונפרדת ממני בדרך הכי אכזרית שיש.
האשמת אותי שהפרדתי בינך לבין חואנה הארורה הזאת.
למרות שזה היה נכון לא הפסקת להאשים אותי .
אבל תראה כמה אהבה הייתה לי כלפייך לו רק ידעת מה הייתי נותנת בשביל שתהיה שלי שוב.
הייתי מהמרת על הכול כדי שנחזור להיות אחד בשביל השנייה תמיד , אהובי.
אבל אתה היטב אמרת שלא תסלח על מה שעשיתי שאנחנו זה שקר אחד מוחלט.
אני יודעת שזה לא נכון אני יודעת שעמוק בתוך תוכך אתה אוהב אותי כל כך שאתה ממש מפחד ממה שיקרה לעצמך." היא אמרה כאשר חיוך עצוב עלה על פניה.
היא נתנה בו מבט אחרון לפני שהיא יצאה מן החדר.
" להתראות אהובי." היא אמרה כשמלא דמעות נפלו מעיניה.
כשאנטוניו הגיע לביתה הגלידה כבר נמאסה לחלוטין והיא הייתה אטומה בתוך קופסה סגורה במשך כל השעתיים שבהם חיכה בצומת עד שהאור ברמזור יתחלף.
" שלום." אמר אנטוניו בחיוך רחב ונתן לה נשיקה על הלחי , " אני מצטער על ההפרעה." קרא בחיוך מצטער וחייך אליה בשלווה.
" שלום גם לך אנטוניו באת בדיוק בזמן מה עם הגלידה? היא נמסה בשמש?" שאלה לוסי בחיוך סקרן והתיישבה על הכיסא כי הרגליים כאבו לה עד מאוד.
" קניתי לך גלידת פיסטוק בדיוק כמו שביקשת. קבענו שנאכל אותה ביחד." קרא אנטוניו בחיוך נוסטלגי ופתח את הקופסה כדי שיוכל להתחלק בגלידה ביחד עם לוסי.
" תודה רבה . אפרופו גלידה איזה טעם תעדיף יותר?" אמרה לוסי בנימה סקרנית.
" אני אוהב גלידת לימון נענע מה אנחנו מדברים כל כך הרבה." קרא אנטוניו כשחיוך עליז נמרח על פניו כאילו זה היה ברור מאליו שהוא היה בן אדם שמח מאז שהוא התרגרש מדניאלה אמה של ברברה.
" בואי נאכל את הגלידה ." אמר אנטוניו בחיוך של ניצחון והאכיל את לוסי בכפית גדושה של גלידה.
" הגלידה ממש טעימה לא נעים שטרחת בשבילי בכל זאת בפעם הבאה אקנה בשבילנו גלידה כי אין לי דרך לפצות אותך על טוב לבך שאתה מפגין בפניי." אמרה לוסי ברגשות של תודה והדמעות עמדו בעיניה.
" אני חולה ולא נשארו לי הרבה חודשים לחיות את מעט הזמן שיש לי אני רוצה להיות קרובה אלייך לא משנה איפה כל אחד מאיתנו יהיה מחר. העיקר שאת הזמן שנשאר לי ננצל כדי לבלות שנינו כזוג." אמרה בהתרגשות והיא לא יכלה לדבר יותר כי היא הרגשה מחנק גדול בגרונה.
" גם אני רוצה לחיות את שארית חיי לצידך לעולם לא אוותר עלייך את תתחזקי ותתגברי על המחלה הנוראה הזאת כי אני אהיה איתך לא ארשה שתרגישי לבד אפילו לרגע." קרא אנטוניו בחיוך מבטיח.
" תודה רבה לך שאתה איתי איך אתה יכול להיות עם מישהי שחולה אין הרבה נשים שהיו מתות מרוב אהבה אלייך. למה דווקא בחרת בי מבין כולן אני לא מבינה איך אתה נקשרת אליי בנפש." אמרה לוסי במבוכה ולמרות שהיא בכתה היא חייכה אליו מעט .
עמוק בתוך תוכה היא הרגישה שהיא רוצה להקיא כל הזמן.
" מה יש לך עכשיו את ממש לא מרגישה טוב?" שאל אנטוניו כשראה שלוסי לא הפסיקה להשתעל.
הוא קם ממקומו כדי להביא את הדלי מחדר האמבטיה ושהוא חזר היא לא הפסיקה להקיא דם .
" אני מקיאה דם אני מקיאה דם מה קרה לי אני לא יודעת מה קורה אני ממש לא מרגישה טוב אולי זה בגלל הגלידה.
אנטוניו סליחה אני מצטערת שקלקלתי את התוכניות שלך עם החולי שלי." אמרה לוסי בחיוך מתנצל ונאנחה לעצמה.
" זה בסדר כי הגיע הזמן שאזוז לכיוון הבית נתראה בנסיבות יותר טובות." חתם אנטוניו בהחלטיות ויצא משם כי הוא בסך הכול רצה לשמוח עם לוסי.
לוסי הביטה בו דרך החלון והציצה עליו במבט הלום צער שהיא הרסה את הרגע הרומנטי איתו בגלל החולניות הפתאומית שנפלה עליה משום מקום.
היא הלכה לחדר השירותים שם היא שפכה לתוך האסלה את שאריות הקיא של הדם והיא תהתה מאיפה זה נבע לפתע.
היא חזרה לשכב על המיטה ורצתה לנצל את הזמן בשביל לנוח קצת.
היא רצתה לפצות את אנטוניו בכל דרך שהיא על הפעם הזאת שהתפקשש ביניהם.
היא רצתה להרים טלפון לאנטוניו ולבקש ממנו סליחה על כך שמה שהם קבעו לא הלך כפי מה שהם ציפו שיהיה.
היא הניחה עליה את השמיכה והשעינה את ראשה היטב על הכר כדי שהיא תוכל לישון ביתר הנוחיות.
היא לא יכלה להתנחם כי אחרי חואנה הייתה בתה היחידה , היא לא רצתה להשאיר אותה לבד.
היא נאנחה מכאבים בשעה שניסתה להירדם טיפה אך לא הצליחה ממש.
כשאדוארדו הגיע בחזרה לביתו אף אחד לא היה בבית חוץ מורוניקה אשתו והתינוקת שלהם רוסיו . הוא הניח את תיקו על הכיסא שבחדרו.
הוא הלך אל הלול שבו שכבה התינוקת הקטנה רוסיו , הוא הסתכל עליה כולו מחויך.
" היי מתוקה אני אבא שלך את עייפה נכון חמודה שלי אני משתדל כמה שאני יכול כדי להיות בבית בשביל להכיר אותך עוד ועוד . בואי אליי ואחזיק אותך בזרועותיי." קרא אדוארדו בחיוך מתרגש והביט בה במבט בוחן.
הוא הרים אותה לאט לאט והתבונן בה ברוך. אצבעה אחזה בשולי חולצתו והיא רק חייכה אליו ללא הפסק.
ורוניקה הבחינה שאדוארדו מחזיק את רוסיו בזרועותיו והתמוגגה מהתרגשות כל פעם שהיא ראתה איך הוא מדבר אליה .
היא ניגשה אליו והתיישבה לידו , הוא הניח את רוסיו בחזרה לתוך הלול.
" אהובי בזכותך יש לי הכול ואני מאושרת על כך שאנחנו ביחד והקמנו משפחה שנינו יש לנו את רוסיו התינוקת שנוצרה מהאהבה הגדולה האינסופית שהייתה בינינו. תודה לך על הרגעים המאושרים שחווינו כזוג ושבטח עוד נחווה." אמרה לו בקול מתרגש ונשקה קלות על שפתיו.
" אני זה שצריך להודות לך שאיתך חזרתי להתאהב בשנית למרות שהיה לי קשה מצאתי אותך מבין הצער מבין הדמעות מבין ההריסות של ליבי שבור היית שם תמיד בשבילי לא היה משנה לך אם הייתי מוצברח או שמח בכל דבר הייתי מקבלת אותי בדיוק איך שאני אהובתי." אמר אדוארדו אף הוא בהתרגשות על אף אפיו הקשוח הוא הרשה לעצמו להזיל דמעה אחת בחייו.
" אוי אהובי אתה מרגש אותי בכל המילים שאתה אומר איפה היית כל היום חיפשתי אותך בנייד ולא ענית . אתה מוכן להגיד לי מה קורה לך בזמן האחרון. את מי הלכת להיפגש?" שאלה מתוך סקרנות כי הייתה מעוניינת למה הוא היה בחוץ עד שעה מאוחרת.
" האמת שנפגשתי עם איזה בחור שלומד בפנימייה על איזו בת אבודה שאותה נטשתי אני בכלל לא בטוח שזה נכון דרך אגב חשבתי שהוא ממציא סיפור בדיוני אודות בת שבכלל לא קיימת שיקרית ככל שתהיה אני משער שהיא לא בסדר בראש לכן היא ממציאה שכביכול נטשתי אותה." קרא אדוארדו בחיוך מבולבל .
" יש לך בת שאתה לא מכיר?" שאלה בקול מופתע והיה נראה שהיא בכלל לא הבינה למה הוא לא מכיר בעובדה שדולסה הייתה הבת הביולוגית שנטש. " למה אתה דוחה אותה?" שאלה בקול מלא בצער.
" אני לא רוצה להכיר אותה כבתי החוקית כי אינני בטוח שהיא שפויה בדעתה כי מי יודע שאחרי הכול מדובר בשקר אחד גדול." קרא אדוארדו בחיוך שופע ביטחון עצמי.
" אני במקומך הייתי עושה כל מה שביכולתי כדי לשוב לרכוש את אהבתה בכל מקרה אני לא חושבת שיש מקום להכחיש את זה שאתה האבא האמיתי שלה." קראה ורוניקה בחיוך נחוש והייתה מוכנה ללכת בעצמה לאותה הפנימייה לראות במו עינייה האם הבת הביולוגית השיקרית הזאת באמת קיימת.
" אני לא רוצה לחזור לדבר איתך על הנושא הזה מבחינתי לעולם לא אכיר בבת הזאת כבשר מבשרי ולא ארשה שהיא תגור תחת אותה קורת גג איתי." אמר אדוארדו בהחלטיות ומשך בכתפיו.
הוא הביט בה ושתק כמה רגעים מבלי להוסיף מילה מיותרת כלשהי.
תגובות (0)