השקט זועקת יותר ממילים-פרק2-תחילת השקט

פרק 2

~התחלת השקט~

ביי מרלה.” אמרה בל ונישקה אותה בלחי. “תיזהרו חמודים שיהיה לכם שנה מוצלחת ופוריה.” היא אמרה. בל יצאה מכיוון הסלון ולמרינה הפרטית והקטנה שהייתה להם ונכנסה ליכטה. “אז זה החיים שלנו עכשיו?” היא שאלה את ג’קסון. “נו מה? את מתה על הים תהני מזה. נעשה לך גם רישיון אל תדאגי.” ג’קסון ענה לה. “נו באמת כל בוקר? לעשות את הדרך הזאת. זה פשוט יותר מידי עבודה.” דן אמר בעודו מתפתל בספה. “על מה אתה מדבר תגיד לי? אין לך זכות לדבר. אתה לא נוהג אפילו ממשיך לישון בדרך אז מה הבעיה שלך?” ג’קסון אמר. “ג’קסון תתחיל לנהוג אני לא רוצה לאחר מהיום הראשון. אתה עוד אמרת לי שתעשה לי סיבוב שמה.” בל קטעה אותם.

בל סיימה את היום הראשון ללימודים. היא עמדה באזור המרינה עם הפלאפון בידה מתקשרת לג'קסון שלא ענה לה. "נו באמת." היא מילמלה. היא ניסתה להתקשר לדן בסוף, אחרי שהיא התקשרה לג'קסון שלוש פעמים והוא לא ענה. "אה?" הוא אמר. "איפה אתה? אני שעה מתקשרת לג'קסון הוא לא עונה." בל אמרה. "מאאה לי א ממבית מדמן." דן ענה. "מה? מה אתה מחרטט? קודם כל תבלע את מה שאתה אוכל ואז תדבר." היא אמרה. "מאיפה לי, אני בבית מזמן. חזרתי בספינה הציבורית." דן ענה לה. "יש לך את הכרטיס הרי לא?" הוא הוסיף. "מה איזה כרטיס?" בל שאלה. "האחח." דן נאנח. "כרטיס איגלסיאס, זה עובר בכל הנסיעות. זה יותר נכון הדבר היחידי שעובר. הם כבר לא מקבלים כסף נראה לי." דן הסביר. "מה? מה זאת אומרת לא מקבלים כסף? מאיפה אני אשיג עכשיו כרטיס איגלסיאס?" בדיוק כשבל אמרה זאת, מאמצע שום מקום צץ מול עינייה יד שמחזיקה כרטיס איגלסיאס. "אממ, אני אחזור אלייך." בל אמרה וניתקה את השיחה. "יש לי את הכרטיס ויש לי את האיגלסיאס בעצמו." היא שמעה קול של בחור מאחוריה. היא עקבה אחרי הזרוע והסתובבה. בחור גבוה, בעל שיער שחום ופיה של בל נפער כאשר ראתה את עיניו. היו לו עיניים מעורבבות בכחול וירוק ומה שהיה עוד יותר מוזר היו בעיניו נקודות חומות עדינות אשר עברו באלכסון וחצו את עינו…..בדיוק כמו של בל.
הבחור בעצמו נכנס להלם כשראה את עינייה. "זה מוזר." הוא אמר. "מה?" בל לא הבינה. "יש לנו אחות מבלי שידענו?" הבחור אמר. "מה? על מה אתה מדבר?" היא שאלה. "לא, כלום. פשוט העיניים שלך." הוא אמר ושקע בהן לרגע. "מי את?" הוא שאל. "אני?" בל עדיין ניסתה לעכל מה הוא רוצה ממנה. "היות ואין פה מישהי אחרת, אז כן. את." הוא השיב. "בל." היא ענתה. "בל…?"
"בל בלום." בל הושיטה את ידה. הבחור תפס את ידה הרים אותה קצת ונישק את ידה.
"נעים מאוד, אני אדם." אדם הציג את עצמו.
"אז יש לך כרטיס איגלסיאס בשבילי?" בל שאלה.
"מה? לא רואים?"
"אז אתה חוזר עכשיו גם?"
"אכן." הוא סימן לה להמשיך ללכת ישר.
"הספינה זה לא מימין?"
"את באמת לא יודעת מי אני אה?" אדם אמר בנימה מופתעת.
"אני אמורה?"
"אם העיניים שלי לא אומרות לך כלום וזה באמת מוזר שיש לך עיניים כמוני כי לאף אחד חוץ מהמשפחה אין את זה." אדם אמר.
"מה זאת אומרת? יש עוד אנשים עם העיניים שלנו? אני חייבת להגיד, פעם ראשונה שאני רואה מישהו עם אותו צבע עיניים כמו ששלי ואותו אלכסון של נקודות חומות."
"את לא מפה, את קרובת משפחה של ג'קסון?"
"אחותו."
"את רצינית?"
"כן…אתה מכיר אותו?"
"מן הסתם, הוא השותף החדש של חברת היכטות שלנו."
"מה זאת אומרת שלנו? רגע, מה? איגלסיאס? אתה איגלסיאס?" בל נכנסה להלם.
"במלואו." אדם ענה וקפץ על היכטה שלו, מבלי שבל שמה לב לאן היא הולכת והייתה שקועה בשיחה הם הגיעו ליכטה של אדם. אדם הושיט לה את ידו לעזור לה לעלות. בל הרגישה קצת מוזר אך היא נעזרה ביד המושטת ועלתה איתו ליכטה. אדם הלך להגה והתניע את המנוע. בל נעמדה לצידו. "בואי שבי." אדם פינה לה מקום. בל התיישבה לידו. לאחר שהיכטה הכלה לנוע חלק משיערותיה של בל עפו על פרצופו של אדם. אדם התקרב אליה קצת עוד יותר באיטיות והריח את שיערה, הוא עצם עיניו ושקע בריח לכמה רגעים. "זה היום הראשון שלך?" אדם שאל. "רואים אה?" היא אמרה. "מאוד, אם לא הכרת מי אני אז בכלל רואים שזה פעם ראשונה שלך באיים." אדם אמר. "כן, הגענו שילשום רק. עוד לא היה לי זמן ממש להכיר את האיזור." בל אמרה. "אז הגיע הזמן לשנות את זה." אדם אמר ופנה שמאלה. "אני אעשה לך את הסיבוב לשלושה האים, השתיים האחרים נשארים קצת רחוקים ולא נראה לי שתשרדי אותי יותר משלוש שעות."
"שלוש שעות?"
"זה חמישה איים וכל אחד יותר גדול מהשני, מה חשבת?"

השמש כמעט שקעה כבר ואדם בדיוק חנה בחנייה הפרטית של הבית של בל. "רגע איך ידעת איפה אני גרה?" היא שאלה. "נכון, ג'קסון." היא ענתה לעצמה. "תודה, על הכל. נהניתי ממש." בל אמרה. "מתי שתירצי אדם לרשותך." אדם ענה לה בחיוך חושף שיניים לאחר שראה את חיוכה של בל. בל נכנסה בחזרה לביתה ואדם התניע מחדש את המנוע ונאנח רגע לפני שהתחיל לשוט.
"שלום מר אדם." אמר אחד מהעובדים שבא לידו כאשר ראה אותו מגיע לכיוון האחוזה. אדם לא טרח לענות אפילו. הוא התחיל ללכת בגינה הענקית ונכנס מהכניסה של העובדים לכיוון המטבח. "אדם." אמרה העובדת הכי מבוגרת. "אוי חמודי, כולם בארוחה. הם רק התחילו עכשיו נוציא את המנות הראשונות לך מהר תשב. " היא אמרה לו. "אני חייב לאכול איתם?" אדם שאל. "אתה יודע איך סבא שלך."
"סבא." הוא אמר וצחק. "לא שהרגיש שהוא סבא שלי אי פעם." הוא מילמל ויצא.
הוא צעד אל עבר מקומו בשולחן שהיה בסוף השולחן בהיותו הכי צעיר מבין אחיו. "הואלת בטובך והגעת?" סביו של אדם אמר בעוד שאדם התיישב. אדם לא ענה. העוזרות רק התחילו להגיש את המנה הראשונה.

"אני באמת לא מבין, לא אמור להימאס לו מתישהו?" אדם אמר לאביו בעוד שאביו מסתכל על כל מיני מסמכים בחדר העבודה שלו. אביו היה בעל שיער שחום ואותם עיניים מיוחדות כמו של אדם. אביו נראה אדיש למצב ולא התרגש מדבריו של בנו הכי צעיר. "כל פעם אותם שיעורים, כל פעם אותן עקיצות, כל פעם מחדש. אני חייב לסבול את זה?" אדם הסתכל על אביו שבקושי נתן לו יחס. הוא התקרב לשולחן העבודה ונשען על השולחן בעוד שהכה בשולחן, רק אז אביו טרח להרים את מבטו ולהסתכל אל תוך עיניו. "תגיד לי למה אני חייב לסבול על השטויות שלך?!" אדם אמר. "אתה קורא לעצמך שטות?" אביו אמר לאחר כמה רגעים של שקט. אדם הוריד את מבטו ונעמד. הוא נשם נשימה עמוקה והסתובב לכיוון הדלת. אביו קם והלך לעברו, הוא נעמד מולו. "אני מבין שנמאס לך, אני הייתי גם הכי קטן מבני האחרים שלי. הוא גם התייחס אלי ככה. הבכור הוא המוביל לדעתו והשאר יעקבו אחריו." אביו ניסה להרגיעו. "נראה לך שזה הבעיה שלי? אתה באמת חושב שהבעיה שלי זה בגלל שאני הכי קטן? אם זה מה שאתה חושב אתה כנראה באמת חי בסרט. נמאס לי לחיות פה בניכם. למה שלא תשחררו אותי כבר?" אדם אמר בייאוש. "אתה איגלסיאס!" אביו התפרץ. "לא משנה מה, אתה דם מדמי! אתה נשאר פה, אתה אף פעם לא תשתחרר עד שתדע מה המשמעות האמתית של משפחה!" אביו אמר בעוד שאדם הצליח לראות להבות אשר יוצאות מעיניו של אביו. "אתה חי בסרט." אדם אמר. "הבן אדם היחידי במשפחה הזאת זה צ'אד, אפילו אתה אבא לא מעז להסתכל לי בפנים כמו כל שאר המשפחה. אתה מבין מה עשית לכולם? אח שלך לא דיבר איתך למשך שנים ורק לפני שנתיים חזר לאי ועדיין אי אפשר להגיד שאתם ביחסים הכי טובים. אחיין שלך הוא באותו זמן הבן של אימא של הבן שלך! אתה מבין עד כמה זיינת את המשפחה הזאת?!"
"שתוק."
אולי יש לך עוד כמה ממזרים כמוני מתרוצצים פה שאנחנו לא יודעים עוד?"
"אמרתי לך לשתוק, אדם."
"צעקתי עלייך עד עכשיו, אתה צודק." אדם התחיל לצעוד לעבר הדלת באיטיות, הוא עבר את אביו וסובב את הידית והתחיל לפתוח את הדלת. "הגיע הזמן שאשתוק." אדם אמר ויצא מהחדר עבודה.