בריאן הבריון

בריאן היה בריון. לא ידענו את זה בהתחלה, כשרק הצטרף לבית הספר חודשיים לאחר תחילת השנה.
בבית הספר שבו אני ואחי התאום ג'יימס למדנו, הצטרפות תלמידים באמצע השנה לא הייתה דבר שכיח. בכלל, אל העיירה הקטנה שבה גרנו, לא הגיעו הרבה אנשים חדשים. הקהילה הייתה כל כך קטנה, שאני וג'יימס היינו התאומים היחידים בכל העיירה, 'סאלי וג'יימס פיטרסון' תאומי הזהב של בית ספר.

בריאן תמיד ישב לבד, בכיתה, בקפיטריה ובחצר. זה לא שלא ניסינו להתיידד איתו, התלמידים בכיתה שלנו מאוד חברותיים. אך היה בו משהו מסוגר. מרגע שהתיישב על הכיסא שלו בכיתה, מבטו היה נעוץ ברצפה.
המורה ביקשה ממנו לספר על עצמו בפני הכיתה, והוא רק אמר משפט אחד פשוט.
"שמי בריאן, עברתי לכאן עם אבא שלי, הוא עובד פה בעיר, מקווה שלא יהיה קשה מדי בכיתה ח."
וזהו.
בהפסקות הראשונות ניגשנו אליו, כמעט כל הכיתה, כדי להזמין אותו לשבת איתנו. הוא סירב בנימוס, התיישב על הספסל והסתכל על האדמה. כך עשינו גם בימים שלאחר מכן, אך הוא עדיין סירב.
בשבועות הראשונים שלו בכיתה, הוא עשה רושם של ילד שקט, ביישן ולא מזיק. עד אותה הפסקת צהריים בקפיטריה.
בריאן ישב לבד, ואכל סנדוויץ' גדול, שהוא קנה. ניגש אליו ילד בכיתה ז', ואמר לו:
"הי שמנצ'יק, כמה סנדוויצ'ים כאלה כבר אכלת? תנסה לשמור על הדיאטה!". זה היה חצוף מצידו, אמנם בריאן באמת היה קצת גדול מימדים, אך זה לא היה יוצא דופן.
"לא כדאי שתפחית את הפחמימות? אתה תכף מפוצץ את החולצה שאתה לובש!"
בריאן שתק, המשיך ללעוס, אבל פחות במרץ. ראיתי מעט עצב בעיניו.
הילד כבר פנה להמשיך בדרכו, ואז החליט להוסיף עוד הערה.
" בחיי איזה שמן, בטח אמא שלו עוד יותר שמנה".
בבת אחת בריאן קם, הפעם ראיתי בעיניו זעם טהור, ונתן אגרוף מסובב לפרצופו של הילד. האגרוף היה מהיר, בתנועה מיומנת. הוא פגע לילד בלסת, ושמעו את נקישת השיניים עד לצד השני של הקפיטריה.
הילד שכב על הרצפה, כולם הסתכלו על בריאן, הוא עמד מעליו. בריאן בעט בתיק של הילד, ויצא מהקפיטריה.
מאז אותו יום בקפיטריה, בריאן היה בריון. בכל מקום, במסדרון, בכיתה, בשירותי הבנים, בכל פינה היה מציק לילדים צעירים ממנו. מכריח אותם לתת לו את ארוחת הצהריים שהוריהם הכינו להם, או את הכסף שקיבלו לקנייה במזנון. הוא היה דוחף ראשים לתוך לוקרים, תולה ילדים על מתלי מעילים ומטיל אימה בכל בית הספר. כמובן, כראוי לכל בריון, הוא היה מתנכל רק לילדים קטנים ממנו, וכאשר היינו רק תלמידי כיתה ח בחצר, הוא היה חוזר לפינתו הקבועה ומתבודד. כעת אף אחד כבר לא ניגש אליו להזמין אותו להצטרף, תלמידים בכיתה ח לא מעריכים בריונים, בטח שלא לא רוצים להתחבר איתם.
חוץ מג'יימס, אחי התאום. בכל הפסקה הוא היה פונה לבריאן ומזמין אותו להצטרף אליו. גם כאשר בריאן בדיוק הכניס מכות לילד בכיתה ו, ג'יימס קטע אותו באמצע, ואמר לבריאן שחסר שחקן למשחק כדור בסיס. בריאן הסתכל על ג'יימס, מעניק לילד הצעיר הזדמנות פז להימלט. אך, כרגיל, סירב בנימוס ופנה לדרכו. ג'יימס ניסה לשכנע אותי לבוא איתו ולהתחבר עם בריאן. כבר התכוונתי ללכת איתו ולנסות, אך חברתי תרזה עצרה בעדי. " אל תעשי טעות סאלי, בריון הוא בריון, ולא צריך לעודד אותו." ואני הסכמתי איתה. אמרתי זאת גם לג'יימס. הוא רק פתח את פיו כדי לענות, אך מייד השתתק. הוא ידע שאין לו נימוק משכנע.
בריאן המשיך להציק ולנהוג באלימות, אך תמיד ג'יימס היה ניגש אליו ומבקש ממנו לשבת יחד עם שאר תלמידי כיתה ח. המורים לא נקטו יד קשה נגד בריאן, על אף המחאות שלנו, ולא ידענו מדוע בריאן לא מרצה עונשים על מעשיו. את התשובה לכך קיבלנו בשיעור האחרון לפני חופשת חג המולד, כשבריאן יצא לשירותים. המורה צפתה בן יוצא מן הכיתה, וכשהיה בטוחה שיצא החלה לדבר.
" הייתי רוצה להגיד כמה דברים על בריאן. אני וכל הצוות החינוכי מודעים להתנהגות שלו, ונוקטים באמצעים המתאימים. אך אני רוצה להביא לידיעתכם, שמצבו המשפחתי של בריאן קצת לא יציב, ולכן אני מבקשת שתנהגו ברגישות המתאימה."
כמובן שלא הבנו על מה מדובר, המורה לא הייתה מאוד ברורה בדבריה. וכבר היינו להוטים לצאת לחופשת חג המולד, ולכן אף אחד לא יחס חשיבות לעניין. מה גם שהאמנו שאנו מתייחסים די בכבוד לבריאן, במידת האפשר.
חופשת חג המולד הייתה נפלאה כרגיל, ג'יימס ואני קיבלנו את המתנות שביקשנו, והארוחה המשפחתית הייתה מצויינת. ביום האחרון של החופשה, ראיתי את ג'יימס מתכתב בדאגה בטלפון. כשסיים, פנה לאמא ושאל האם יוכל לוותר על בית הספר מחר. אמא לא הבינה מדוע, והוא הסביר שקבע עם חבר לעשות קרב כדורי שלג בפארק, כי השנה השלג איחר קצת, והגיע רק הערב. מיד שאלתי את ג'יימס איזה חבר ביקש זאת, והוא אמר – 'בריאן'.
לאחר ויכוחים עם אמא, ג'יימס הצליח לשכנע אותה, ואני בתגובה אמרתי שזה לא הוגן, ואני דורשת יום חופש כמו ג'יימס. ואמא, עייפה מהחג והוויכוחים אישרה זאת.
למחרת בשמונה בבוקר, ג'יימס יצא לפארק לבוש במעיל שלג, שאלתי אותו למה הוא לא מופתע שבריאן פתאום נפתח אליו? ג'יימס רק חייך ואמר שבריאן תמיד היה כספר פתוח בפני העולם, ולא צריך לחכות שייפתח, ויצא אל הפארק.
כעבור חצי שעה, חזר הביתה, נקי יחסית לאחד שעבר קרב כדורי שלג.
" קצת קצר מדי לא?" שאלתי אותו.
"בריאן לא היה שם" הוא ענה. וחטף את הטלפון מהשולחן. הוא הביט במסך לכמה רגעים, ואז צעק צעקת שבר. הוא זינק מהכיסא ויצא כרוח סערה מהבית והחל לרוץ. ג'יימס השאיר את הטלפון פתוח על השולחן, אז ניצלתי את ההזדמנות ובדקתי את הצ'ט האחרון שהוא היה בו. זו הייתה שיחה עם בריאן, קראתי אותה במהירות. הם קבעו להיפגש היום בפארק, אך אחרי שבריאן הבריז ג'יימס שאל אותו מה קרה, ובריאן ענה…
הטלפון נפל לי מהידיים, נפלטה מפי צעקה, זינקתי מהשולחן, לבשתי מעיל, ורצתי אל הדלת.
רצתי בכל כוחי, מקווה שלא אאחר את המועד. אך כשהגעתי הבנתי שמאוחר מדי.
מדלת בית הספר רצו תלמידים מבוהלים אל החצר, צועקים ובוכים. הדפתי אותם בעודי מפלסת דרך בין ההמון. עליתי במדרגות לקומה העליונה, לכיוון הכיתה שלנו. כאשר הגעתי לראש המדרגות נשמע בצרור הראשון. "טררר" קצר. מיד לאחריו צרור נוסף, ועוד אחד. הצליל היה נורא, אך הצרחות עוד יותר. ואז שמעתי את ג'יימס צועק, והמשכתי בדרכי.. רצתי לעבר הכיתה, מרחוק שמעתי את ג'יימס מדבר עם בריאן, בטון מרגיע, ואז בבת אחת ירייה. טסתי לעבר הדלת ופתחתי אותה, ג'יימס שכב כל הרצפה, רגלו מדממת, בריאן מעליו, עם רובה בידו, מביט כלא מאמין. מרחוק נשמעו סירנות משטרה, בריאן יצא מהשוק, הביט בי, ואמר : "יש לך מזל שאת אחות של ג'יימס. " ויצא בריצה מהכיתה. ואז פניתי להביט בשאר החדר. המורה שכבה ללא רוח חיים מתחת ללוח, הטוש עוד מונח על ידה. כל התלמידים היו מוטלים על הקרקע, חלקם נושמים בקושי וחלקם… לא. לרגליי, שכבה נערה מתבוססת בדם, הזזת את ראשה בזהירות וכשזיהיתי אותה צרחתי בבהלה, ומיד פרצתי בבכי. תרזה, שישבה בקדמת הכיתה, ספגה את הצרור הראשון. חיבקתי את גופתה, מלכלכת את המעיל שלי בכתמי דם, ובכיתי.
"איך יכולת?! איך לא עצרת אותו? למה האמנת לו, למפלצת הזו!" צעקתי על ג'יימס, והכעס גאה בתוכי.
" לא ידעתי, לא האמנתי" ענה בקול חנוק ודומע.
"לא ידעת שהוא בריון?! שהוא רשע?! שהוא פסיכופת?.היית צריך להתרחק ממנו ולא לעודד אותו!"
" לא עודד אותו לזה, התחברתי אליו כי קשה לו, קושי שאת לעולם לא תביני." ג'יימס ענה בקול רגוע.
" אילו דברים אני לא אבין?! אני רק לא מבינה למה אני צריכה לאבד חברים!" צרחתי עליו.
" את פעם איבדת אמא?!" ג'יימס השיב בצעקה משלו.
"מנין לך שהוא איבד אמא? הוא סיפר לך?" צעקתי שוב, אבל פחות במרץ.
" הבנתי סופית רק בשיחה עם המורה לפני החג, אבל עוד לפני הבנתי. יש דברים שלא צריך שיספרו לך. דברים שצריך להביט אליהם עמוק יותר, צריך בשבילם רק הקשבה, תשומת לב. רק קצת סולידריות, חום ואנושיות.
" כי את האובדן שבריאן חווה כל אחד עלול לחוות. ואם מבינים את זה, נוהגים אליו בחמלה וחסד, כי יודעים שהיום זה הוא, אך מחר זה עלול להיות אנחנו."
באותו רגע נכנסו כוחות ההצלה לכיתה, והעניקו טיפול לפצועים. אני זוכרת רק שניתקו אותי מתרזה, וזהו…
באותו ערב, ג'יימס ואני ישבנו מול הטלוויזיה, בחדשות תיארו את בריאן כבריון ממורמר, שהיו לו התנהגויות פסיכופתיות. ראינו אותו, מובל באזיקים, עדיין עם אותם בגדים מהבוקר, מבטו חתום. ראינו את אבא שלו, ממרר בבכי, יושב על הרצפה. אף אחד לא ציין שבריאן, איבד את אמא שלו, או שהיה בודד.
איבדנו באותו יום 13 תלמידים, מתוך כיתה של 25. עברו שלושה שבועות, הפצע של ג'יימס ברגל כמעט החלים לגמרי. אני וג'יימס לא דיברנו מאז , אני מבלה הרבה זמן מחוץ לבית, משוטטת. לרוב מסיימת את הטיול בבית הקברות, ומתיישבת ליד 13 הקברים החדשים. נשכבת על הקבר של תרזה, אבל כבר לא בוכה.
תלמידי הכיתה שנשארו, זכו לקיים פגישות עם פסיכולוגים במימון העירייה. האסון הזה הכניס את כולם לשוק. ואני רק חשבתי, אם יש פסיכולוגים, למה הם לא עזרו לבריאן כשהיה צריך?